מה לעשות כשהילדה שלי נפגעת?

מה קורה בך כשהבת שלך מספרת שהיא רצתה לקבל את תפקיד הפיה בהצגת סוף השנה והמורה בחרה מישהי אחרת?
מה קורה בך כשהבן שלך במדורת ל”ג בעומר יושב בצד רוב הזמן?
מה קורה לך כשהילדה שלך מגיעה למפגש חברתי וכל החברות מתחבקות ומצחקקות והבת שלך לא?
ומה קורה לך בתוכך כשכולם קובעים עם מלא חברים והבן שלך תמיד עם אותו חבר?
מה קורה כשבשכונה הבן שלך לא מקובל, ולא מזמינים אותו לכדורגל?
או כשמלכת הכיתה לקחה לבת שלך את החברה הכי טובה?

הילדים שלנו נפגעים מדי יום, לפעמים כמה פעמים ביום. חלקם גמישים יותר ומכילים יותר, חלקם נשברים, בוכים, זועמים ומחפשים נקמה. הפגיעה שלהם פוגשת קודם כל את הפגיעות שלנו, מהילדות. לפני שנוכל לעזור לילדים שלנו, כדאי מאד לעצור ולעזור לעצמנו. אחרת כל ניסיון של עזרה יגיע ממקום שלא תואם את הצרכים הייחודיים של הילד שלי, שהוא ממש לא אני. טיפול רגשי והדרכת הורים הם מקום טוב להתחיל את זה.

השבוע מצאתי את עצמי מתבוננת על רגעים רבים של פגיעה אצל בתי. חברה טובה שמעליבה אותה, תפקיד שלא קיבלה בגן, חברה נוספת שאמרה לה שהיא לא רוצה לשחק איתה. כבר תקופה שאני שואלת מה מהרגשות שלי הם השלכות שלי מהעבר ומה היא המציאות?

כשבתי משתפת אותי (ואני מודה על כך) אני מתפנה להרגיש את הכאב שלי בחזה ואת חוסר האונים, את הפגיעות, ושוב את הכאב שאני לא שם. אני לא יכולה לתקן לה את החוויות שלה בחיים. לא הייתי שם בבריכה כשמישהי דחפה, ולא הייתי איתה ביומולדת כשהיא נפגעה. אבל אני לפחות מצליחה לעשות דבר חשוב אחר, וזה לטפל בילדה שבתוכי, לפני שאתפרק מהעלבון של בתי.

אני יודעת שאמי היתה חרדתית ביותר לגבי ולכן בגיל צעיר הבנתי שאינני יכולה לספר לה דבר, כדי להגן עליה, לתת לה הרגשה טובה, ולסכם את היום “בהכל בסדר אמא”. את שברוני הלב הקטנים והגדולים שמרתי לעצמי, קבורים עמוק אי שם.

שאלתי את עצמי השבוע מה אני כילדה הייתי זקוקה לו מהורי ברגעים שכאלו? אם הייתי שבה הביתה ומספרת להם שחברה קראה לי היום “מכוערת”, או ששתי חברות אחרות שלי לא רצו לשחק איתי ונשארתי לבד כל היום, ואם הייתי מספרת להם שאני מקנאה במישהי שהצליחה יותר ממני במבחן, או כי זכתה בבן שאני הכי אוהבת בכיתה.

מה הייתי רוצה שהורי יעשו עם ההתנסויות הכואבות שלי?

אני הייתי רוצה שרק יקשיבו לי, שאדע שיש שם מישהו שמקשיב, שרואה, שמרגיש באמפתיה את מה שאני מספרת. שלא ייבהל, ולא ישפוט, ולא ינסה מיד להציע לי מה לעשות. מישהו שלא מתערער כשאני מתערערת. כשהייתי ילדה, הייתי צריכה להקשיב לעצמי מדברת את מה שאני מרגישה כדי שאבין את עולמי הפנימי.

לא הייתי רוצה שיפתרו לי את הקשיים וגם לא שיתערבו לי בהם. גם הייתי רוצה שמישהו מבוגר ישאל אותי עוד שאלות כדי שאבין יותר מה אני עוברת. מה אני מרגישה. מישהו שיאמין בי שיש לי את הכוחות, ואת היכולת להכיל את ההתנסויות האלו. משהו שיראה לי שיש בתוכי את היכולת ליזום ולהביא פתרונות חדשים לבעיה. שיש בי את הכוח, את העוצמה, את התושיה, את החוכמה לחיות את החיים.

ובעיקר שיש משהו גדול שתומך בי ואוהב והוא תמיד בי, תמיד איתי, גם אם אמא ואבא לא שם. כן, זה מה שהייתי צריכה אז כשהייתי קטנה. חלק מזה היה והרבה מזה לא. והנה אני אמא והילדה הזו שאני מדברת עליה נמצאת ממש ממש בתוכי, מתעוררת ומתערערת כשהיא רואה את בתי ואת מה שהיא עוברת. לילדה הזו שבתוכי אין את היכולת לעזור או לתמוך כי גם לה לא היה.

למזלה, אני, הגדולה, גם פה. וכשאני נזכרת בי, ומרגישה את הכל, את חוסר האונים ואת העוצמה, את מה שלמדתי, הכלתי, הבנתי וראיתי, רק אז אני מצליחה באמת להיות שם עבור בתי כשהיא מספרת לי שהיא נעלבה וליבה נשבר לשניים, או כשהצביעה ממש הרבה והמורה לא ראתה, או כשמישהי קראה לה שמנה ומכוערת ודחפה אותה בתור למגלשה.

לא אוכל לקחת מהורי את ההתנסויות הכואבות שהם עברו כילדים, וגם לא אוכל לקחת את ההתנסויות הכואבות של ילדתי. כל רעיון וכל ניסיון כזה רק הופך אותי למשהו שאני לא. ההקלה גדולה כשאני סוף סוף מרפה ואפשר לנשום כשאני עוזבת.

אני יכולה להעביר הלאה את החיים שקיבלתי מהורי והם קיבלו מהוריהם, דורות דורות אחורה, עד לאור הגדול שממנו הגענו. החיים האלו שאני מעבירה, רק מעצם היותי, הם התמיכה הכי עמוקה שבתי תקבל בחייה שלה, מעצם היותה.

את הכלים שלמדתי בחיי, אעביר לה גם. ואנסה בדרך שאינה שופטת או מבקרת, אלא שואלת ומכוונת בקבלה פתוחה ומלאה את מה שהיא עוברת. כבר יש לה את חייה שלה.

מה את היית צריכה מהוריך כשהיית ילדה? (מוזמנים לכתוב לי)