ויסות רגשי להורים

יחסים קורים במרחב שביננו

לתקן את היחסים מרגע לרגע זו המתנה הכי גדולה שאני לומדת בימים אלו, כאמא, בת זוג וכתרפיסטית. במבט חטוף נדמה שרוב הזמן מערכות היחסים שלי ושל הסובבים אותי עסוקים ביציאה מאיזון, ניסיון לחזור לאיזון ומציאת האיזון. במציאת האיזון הכוונה שאנחנו מרגישים מובנים, נראים, מורגשים ע”י האחר. משהו בנו אז פשוט נרגע. לגמרי. ומקבל אנרגיה לשוב לחיים.

יש איזה כוח פנימי בכולנו למצוא את האיזון הזה כדי להחזיר לעצמנו את הביטחון והאהבה ובמיוחד את התקווה. תקווה שאפשר להביע רגש שלילי ועדיין יאהבו אותנו. תקווה שאפשר להיות פגיעים ועדיין יתנו לנו ביטחון ויאהבו אותנו חזרה. תקווה שהאהבה שנמצאת שם ביננו תכיל כל קושי ותשרוד.

כשויניקוט אמר לנו שיש אמא טובה דיה, הוא בעצם התכוון לזה. לאחוזים האלו של התיקון, של האיזון. כשהיחסים מתקלקלים לנו אבל אנחנו מצליחים לתקן אותם, אנחנו לומדים שזה אפשרי. אני עוקבת כבר כמה שנים אחרי בתי ורואה איך זה נבנה אצלה. איך היא מצליחה להאמין שגם אחרי שממש קשה לי ולה שהיחסים שלנו יחזרו להיות כקודם. ואחרי כמה דקות, או שעה של אי הסכמה, או צעקה, או מריבה, או וויכוח, או זעם ובכי, יגיעו ההשלמה הנעימה וחיבוק ואהבה.

כהורים למדנו את זה מהורינו וילדינו לומדים לעשות את זה מאיתנו. אפשר ממש לראות כיצד הילדה לפתע מצחיקה את אביה הכועס או הילד מנסה לקרב שוב את אמו המאוכזבת כשהוא זורק עליה כדורים כדי ליצור מגע כלשהוא. מה שגורם לכל ילד להרגיש בטוח גם כשהדברים מתפרקים ביחסים עם ההורים זה שעם קצת מאמץ היחסים שוב יחזרו למוטב. והמאמץ כדאי שיגיע משני הצדדים.

מה עושים כשהיחסים מתפרקים?

אם הילדים שלנו מנסים שוב ושוב ליצור איתנו קשר ואנחנו עסוקים בלהיעלב, לכעוס, להעניש, להתנקם בהם, להיסגר בתוכנו לזמן רב, להפוך לקשוחים וקרים, הילדים שלנו צריכים למצוא הגנות מפנינו. אם נביט אחורה אל הורינו והיחסים הקרובים שלנו איתם, נוכל לזהות את הדפוסים שלנו כילדים. מה קרה שם בריקוד העדין בין אמא לביני, בין אבא לביני.

האם אמא היתה הראשונה ליצור עמי קשר אחרי שהקשר נהרס? האם אבא היה שם לתמוך בי ובאמא ליצור שוב את הקשר הזה? האם המאמצים שלי לפייס עלו בתוהו או קיבלו מענה חיובי, חיבוק והבנה? או דחיה וזעם? ככל שנהיה מודעים בעצמנו לדפוסים ההתקשרותיים שלנו עם הורינו, כך נוכל להבין את הפעולות הלא מודעות שלנו עם הילדים שלנו.

הכוח הפנימי ליצירת תנאים אופטימליים מרפאים בין הורה וילד קיימים בכולנו.

הם עוזרים לנו להתמודד ולווסת מתח וחרדה פנימיים. המטרה היא לא שיהיה תמיד טוב אלא שגם אם עולים רגשות והתנסויות שליליים במערכת היחסים גם ההורה וגם הילד יוכלו לשאת אותם ולסמוך ולהמשיך לקוות שיהיה טוב.

כשאני פוגשת הורים אנחנו מתאמנים בניהול הרגשות שלנו מול הילדים, מכיוון שזו המראה הטובה ביותר לילד. אם הילדה רואה כיצד אביה לא מתפרק מזעם אלא יכול להרגיע את עצמו ואז לדבר. אם הילדה רואה את אמא הכועסת או העצובה לוקחת לעצמה זמן להירגע, לשתות מים, לדבר את הצרכים שלה, היא לומדת את זה מאמא.

ככל שאנחנו ההורים “גדלים” בתוכנו, אנו מייצרים לילדים שלנו סביבה בה הם יכולים להרגיש את כל קשת הרגשות, הם יכולים אז ללמוד להתמודד עם כל הרגשות וגם ללמוד לדבר אותם, להרהר בהם, להבין אותם. כל הרגשות שהורינו לא יכלו להכיל, בגלל שהוריהם לא יכלו, וכן הלאה הם אותם רגשות שלנו יהיה הכי קשה לעכל.

כעס הוא רגש שעד היום אני לומדת להכיל בעצמי, להכיל את בתי ואת בן זוגי. כעס הוא רגש שאסור היה בבית והביא להרבה אי נוחות, ניתוק ואכזבה. פעמים רבות שללו את הרגש הזה ואי אפשר היה להביע אותו בחופשיות. האם מותר לכעוס ועדיין לא לפחד שאהבה וביטחון יתפוגגו. בבתים רבים מתקשים גם עם רגשות חיוביים כמו שמחה גדולה, אהבה או טוב לב. רגשות שכאלו גם יכולים להביא הורים רבים למצוקה ופחד.

התנועה לעבר מודעות עצמית אינה הופכת אותנו למושלמים אלא למודעים ומתעניינים יותר בצרכים שלנו ושל הילדים שלנו, לאהבה, ביטחון, כבוד והבנה. ומה שנעשה כהורים לא יגן על הילדים שלנו לפגוש בעצמם את החיים ואת הגורל שלהם, אך בהחלט יהווה סוג של חוזקה, של מעטפת הגנה רגשית, כדי שהילדים יפגשו את העולם ואת האתגרים של העולם על פי היכולות ההתפתחותיות שלהם.

כשאנו שם עבור ילדינו בעזרה, הדרכה, תמיכה, מגע פיזי, רגש והבנה הילדים אז יכולים להכיל התנסויות כואבות. ההכרה באנושיות ובפגיעות שלנו ההורים מילדותנו, ממסה את ההגנות שלנו, את הפאניקה ותחושת החוסר אונים, הבושה, האשמה, החרדה וההשוואה. כי בסופו של יום, כולנו אותו בן אדם.