אחת התפניות החשובות שגישת הקונסטלציה המערכתית מביאה לחייו של אדם, היא לראות את אתגרי חייו מבעד לפריזמה של מערכת. החוויה של אדם את עצמו מסבה לו לעיתים סבל מאחר והיא מצומצמת לתחושת עצמי, קטן, בודד, שצריך להתמודד עם קשיים כלכליים, זוגיים, הוריים, בריאותיים. בחוויה הזו האחריות לשינוי מונחת כל כולה על שתי כתפיים של אדם אחד, אשר קורסות מהר מאד.

כאשר אדם יתבונן או ישתתף בטיפול בגישה מערכתית הוא ישים לב שמשהו קורה לנשימה שלו. פתאום יש יותר מקום לשאוף והכתפיים שלו משתחררות יותר ויותר מכובד המשא. הוא ישים לב שתחושת הבדידות נמוגה ובמקומה נרקמים חוטים של יחד, של שדה אנושי משותף המכיל את צרותיו, את כאביו, את כמיהתו, את געגועיו. הוא יגלה שהוא כאחד האדם וימצא בכך נחמה.

הוא יתעורר להביט סביבו לנוף רחב ויבין הקשרים רדיקלים שיערערו את האמונות שלו על עצמו. אדם כזה שנוכח כנציג במערכות של אנשים אחרים יפתח את לבו בחמלה קודם כל לאחר ודרכו אל עצמו. אחרי שילמד קונסטלציה משפחתית לא יראה שוב את עולמו כקודם. הוא ישלים עם חולשותיו ומגבלותיו ויכבד את מתנותיו ואכויותיו.

ילדותו תראה לו בצבעים אחרים מאלו שצבע אותם עד כה ויכולת ההכלה שלו לכאב בגווניו האין סופיים תגדל מקונסטלציה לקונסטלציה. הוא יגלה שהרגשות והדרמה שעד כה מלאו את קווי המתאר של זהותו מתרוקנים מייעודם ובמקומם נוצר חלל ריק. בחלל הזה אפשר ויחוש חסר אונים, מאחר ואינו יכול יותר לשוב לתפקיד שלקח על עצמו עבור המערכת.

כאשר יגלה שבני משפחתו החיים והמתים תומכים בהתפטרותו מתפקידים שגייסו אותו לא עוול בכפו, הוא יצחק. ואולי גם יבכה. או שניהם. הריק כבר לא מפחיד אותו יותר. וסקרנות חדשה תוביל אותו לצלילה עמוקה. בשלב הזה הוא כבר יבין שאין הוא בשליטה יותר. ושהתפקידים שלקח עבור משפחתו בסך הכל, העידו על נאמנותם רבת הדורות של בני האדם זה לזה ואל מקור הוויתם.

ככה זה, כשיגלה, שגם אם הוא מנסה בכל זאת, שוב ושוב לנהל את חייו בעצמו, עצמותיו יאספו בסופם של חיים אל אבותיו ואל הנחמה שבכך.