לכל זוגיות יש רבדים רבים

בזוגיות יש שכבות רבות. כמו מנדלה, היא מתגלה לנו מדי יום ברבדיה השונים. לפעמים אני מביטה בבן זוגי ורואה אותו כבעלי ואז מיד עולים כל התפקידים והאמונות מהתרבות בה גדלתי, של מה בעל צריך לעשות בבית, ומה החובות שלו ומה שלי כאשתו.

ברובד אחר יש את הפנטזיה על בן זוגי. מה הייתי רוצה שיהיה ופנטזיות על הזוגיות שלנו. וברובד עמוק יותר יש את היחסים עצמם, את מה שבאמת קורה ביומיום. את המילים, את המגע, את הכעס, את התסכול והאכזבה. וברובד עמוק עוד יותר יש את מה שקורה בתוכי ואת מה שקורה בתוכו, כל אחד ועולמו הפנימי.

משם מגיעים למרכז המנדלה, למשהו שלישי חדש שנוצר כשאני ובן זוגי במגע ובמודעות כל אחד עם עצמו. הדבר השלישי הזה, יכול להיות מיוחד במינו. הוא מופיע כמרחב שלישי בין שנינו, עם חיים משל עצמו. גם הבת שלנו נוצרה מהביחד הזה, וגם רעיונות יצירתיים, וגם מרחב של ריפוי לאחרים.

כששמים את הילדים לפני הזוגיות, כמו שקורה לנו לעיתים במהלך החיים זה מחליש את הקשר שלנו כזוג. והילדים מרגישים חוסר ביטחון. הילדים שלנו ירגישו ביטחון כשהמיכל שהביא אותם לעולם יעמוד יחד, יציב, חזק והרמוני.

האם אני רואה את בן הזוג בדיוק כפי שהוא?

אנחנו נכנסים למערכת יחסים ומקווים שמישהו יפגוש ויראה את הצרכים שלנו. אנחנו כמהים שבן הזוג יתן לנו, ביטחון, אהבה, וויסות, נראות, הדרכה, משמעות. כשהצורך העיקרי שלנו הוא שבן הזוג ימלא איזה צורך אצלנו אנחנו מקווים שהוא יהיה לנו האבא או האמא שלא היו לנו. ואז אין אפשרות שניתן את המיטב ונקבל את המיטב באופן שוויוני ממערכת היחסים שלנו.

לפעמים בזוגיות אנחנו ממש מתעקשים לקבל מבן הזוג את התחושה שאנחנו מיוחדים עבורו. “הוא אף פעם לא אומר לי שאני יפה, שאני האחת והיחידה עבורו”. כן, גם הילדה הפנימית רצתה בדיוק את זה מאבא ואמא. ומה שהיה חסר שם, אחפש בזוגיות.

כמה קשה לנו לפעמים לקבל את בן הזוג בדיוק כפי שהוא מבלי לרצות שישתנה. כשאין לחץ לשינוי, אז יכול להתרחש שינוי והתפתחות באופן טבעי וחופשי. אחת הסכנות במערכות יחסים שמתרחשת מבלי שנהיה אף מודעים לכך הם התסכולים הקטנים שמתחילים כשהזוגיות מאבדת את האיזון בין נתינה וקבלה. ואז מתחילים משחקי הכוחות.

כשאנחנו מתחתנים כל אחד מאיתנו מביא איתו את הירושה של מנהגים, אמונות, ערכים ומצפון של השבט שלו. כל אחד מבני הזוג רוצה לשמר את הסימנים האלו של השייכות ולהעביר אותם לדורות הבאים. משחק הכוחות בין בני הזוג יכול להתחיל כבר כאן.

מאבק הכוחות מתחיל

האם המנהגים שלי והערכים שלי חשובים יותר מאלו של משפחתו של בן זוגי? האם האוכל של אמא שלך מזין יותר מזה של אמי? כשאני שופטת ומורידה את בן הזוג שלי, אני מעלה את כוחי שלי מולו. וההפך. האם כגבר בזוגיות אני בדרך כלל נותן את הכוח שלי לבת הזוג? בהחלטות על הילדים, בבחירת בית הספר, בשיטות החינוך? האם אני נותנת לבן הזוג שלי את כל הכוח על החלטות כלכליות?

האם היום מסתיים כמו אחרי מאבק כוחות ממושך של מי עשה יותר היום?

לכל זוגיות אנחנו מביאים את מערכת היחסים הלא שוויונית עם הורינו. והנה אני מביטה בבן זוגי, והוא אומר לי משהו, או עושה איזו תנועה עם היד, או משנה את טון הדיבור שלו, ואני לרגע הוזה וחושבת שאני עומדת מול אמי או אבי, ומשהו בי מתכווץ, נמתח, נכנס למגננה ומרגיש שבן זוגי מעלי ומחליט עלי, בדיוק כמו הילדה הקטנה ששכחה שאני אישה בת גילי, ומתחיל מאבק של כוח.

מהם הסימנים שלנו ביום יום למאבקי כוח סמויים בזוגיות?

אני לא עונה לבת הזוג כשהיא שואלת אותי משהו, אני אענה רק חצי תשובה, או אענה משהו שלא קשור לנושא, אני אשפוט או אבקר את עצמי או את בן הזוג שלי, אני אגרום לבן הזוג שלי להגן על עצמו כל היום. “למה עשית, למה לא קנית, למה איחרת….?”

אגרום לבת הזוג שלי תסכול ואאיים שאעזוב אותה, אשווה את בן הזוג לבעל של החברה, או אתפוס עמדה – “ככה אני ואני לא אשתנה”, או אני מתלוננת ומתלוננת, אני אהיה זו שרק נותנת ונותנת בזוגיות ונוקטת בעמדה של “אני לא צריכה מממך שום דבר”, או אתן לבן זוג להחליט הכל בבית, גם עבורי.

אני אנסה לכוון את בן הזוג למה שאני רוצה, לשכנע ולהוכיח את בן הזוג שמה שאני מאמין בו הוא הכי נכון. או לדבר המון ובקושי להקשיב. בצורך להיות הכי צודקת, לדעת מה בן הזוג שלי צריך להרגיש או לעשות, לחשוב שאני יודעת יותר טוב. “להוריד” את בן הזוג כדי להרגיש טוב יותר ועוד ועוד….

במפגשים אישיים בטיפול רגשי, ודרך הקונסטלציה המשפחתית, נגלה שמה שחבוי שם מתחת אלו היחסים הקודמים שלנו עם הורינו והסביבה שגידלה אותנו. הזוגיות היא הבסיס להורות שלנו ולכן מגיע שנטפל בה. והטיפול מתחיל אצלך בפנים.