אחת מהנחמות שגיליתי בקונסטלציה המשפחתית היא האפשרות לייצג את המתים, לשוחח עמם, ולהביא להשלמה את מה שאי אפשר היה בעודם בחיים. הרבה רגשות, תחושות ושיחות שבני משפחתנו לא הספיקו לפני מותם מתגלגלים במורד הדורות עד אלינו. כדי שלא נצטרך לחיות שוב את אותם סיפורים טראגיים נוצרת לנו אפשרות נדירה לסיים את מה שהתחילו קודמנו במשפחה.

לעיתים אלו שיחות עם ילד שסבתא הפילה, ולפעמים שיחות עם בני משפחה שמקום קבורתם לא ידוע. ישנם משפטים שלא נאמרו בין האשה הראשונה של סבא לאשתו השניה, ובין ילד שאומץ לאמו הביולוגית. ישנם תנועות שלא הושלמו בין תינוק שאמו מתה בלידתו, ויש בכי שלא נתנו לו מקום בין שני חיילים משני צידי המתרס שירו זה בזה.

כאשר אנו מאפשרים מקום וזמן למילים ולתנועות אלו להסתיים, משהו בנו נותר שקט יותר ואנו מתפנים לחיים שלנו במלאות. כך שאם אתם מרגישים שמשהו כבד יושב עליכם, שיש איזה משא שאתם נושאים עבור משהו אחר, שמשהו תקוע בגרון ולא יוצא, שהבטן מלאה, שהגב מתאמץ, יש אפשרות שזהו משקלם של אנשים במשפחה שמחכים להזדמנות שאת או אתה תהיו אלו שדרכם הכל ישתחרר, סוף סוף.

כמי שמנחה קונסטלציות כבר שנים רבות אני רואה שהמתים נוכחים בדרכים שונות. אנו יכולים ליצור עמם קשר והם איתנו. אנחנו יכולים לתקשר במרחב של הוויה משותפת. המתים לא רק נעלמים כפי שאנו חווים זאת. לאן הם נעלמים? הם נוכחים בדיוק כמו אלו שחיים. וכמו בעולם החיים. חלק מהמתים קרובים אלינו וחלק רחוקים מאיתנו.

ישנם מתים שהנציגים שלהם ממש נראים חיים. אלו מתים שמשהו עוד לא הושלם בתהליך שלהם. שגורל מותם קשה, הם כמו עדיין פה, רוצים וצריכים משהו מבני המשפחה כדי לשחרר אותם אל מרחב שקט יותר באשר הם.

בקונסטלציה נראה שיש מתים שנשכבים על הרצפה ומיד אומרים כמה נעים פה, איזה כייף למות סוף סוף. ויש נציגים מתים שנעמדים ומזמינים עוד אנשים לקונסטלציה. את התוקף, את הגורל, את אהוב ליבם, את ילדם, כי יש בהם צורך לומר עוד משהו, לחבק עוד משהו. וכשזה קורה, כולם מרגישים הקלה עמוקה.

גם לבני משפחה יש צורך לעיתים לשכוח אירוע כואב במיוחד שקרה, ויחד איתו את אלו שמתו בו. אנו מכירים זאת כשמדברים על השואה, הפלות חוזרות ונשנות, מוות מחלה קשה בגיל צעיר או אסון טבע, או רצח בתוך המשפחה. כאשר המערכת דוחקת את האירוע ואינה רוצה לדבר עליו יותר, היא גם שוכחת את אלו שמתו. אך הזיכרון שלהם נוסע בזמן בתאים של הצאצאים.

כאשר מתרחשת הכרת תודה אל המתים וקבלה של גורלם, וזכירה שלהם בכל דרך שמכבדת את השייכות שלהם למשפחה שלנו, משהו בכבדות ובצער שהם נושאים נמס והם אף מבצעים תנועה אחורה או למטה כמו נחים עמוק יותר בתוך המרחב שאותו אנו מכנים מוות.

כאשר הדמויות שהחזקנו את סיפורם בתוכנו מסיימים את המשימות הלא גמורות שלהם, הם עוברים שינוי. ממש כמו כל בעיה, או ציפייה, או דאגה שיש לנו, כשאנו נותנים לה הכרה, ומתקרבים אליה ומתעניינים בה היא משתנה ונמסה אל משהו גדול יותר, אל מודעות רחבה. מה שנעלם משאיר מקום למשהו חדש.

געגועים ונוסטלגיה אל המתים, לוקחים אותנו מהעכשיו אל העבר, אל משהו שכבר לא קיים, ואולי אף פעם לא היה. כשאנו מזמינים את בני משפחתנו לקונסטלציה, החיים והמתים, אנו מאפשרים לעבר להיות בעבר ולמה שהתחיל להסתיים ולאפשר למשהו חדש להתחיל עכשיו. ללא חרטה.

בקונסטלציות רבות יתהווה לו טקס עבור המתים. נרות יודלקו, שירים וקדיש יאמרו. יונחו ייצוגים לבני משפחה שמזמינים את המתים לחיקם, לשוב הביתה ולהיאסף אל אבותיהם. הטקס הנכון לכל משפחה מתהווה מתוך הקונסטלציה, מתוך עולם התופעות של השבט.

העבר משפיע עלינו, משהו מכל מה שהיה קודם לנו חי דרכנו. המתים חיינו בנו, באופן פיזי ונשמתי. הם חיים בנו עם הגורלות שלהם והדפוסים שלהם והמתנות שלהם. הם חיים בנו עם מה שהספיקו לסיים ועם מה שלא הסתיים. ומה שלא הסתיים דרכם מבקש להמשיך דרכנו, להסתיים דרכנו.

הקונסטלציה המשפחתית מאפשרת לנו לחוש את נוכחותם ואת תמיכתם של אבות אבותינו, להכיר להם תודה על מה שויתרו עליו כדי שנהיה בחיים, להסכים לאשמה על כאבים שגרמו לאחרים, לקבל את גורלם ודרכם את גורלנו, להיות שייכים כולנו לשבט בני האדם בשיוויון ובנפרדות.

לפרטים על קונסטלציה משפחתית – 054-5908590