מה נותן לך משמעות לחיים?

לעיתים קרובות, באמצע היום, אני נעצרת לרגע של הרהורים על חיי, לאן שאני לא מביטה אני יודעת שהרגעים החשובים והמשמעותיים ביותר עבורי הם רגעים של מערכות יחסים. רגע של מבט עיניים עם בתי, רגע של יד אוחזת יד, רגע שבן זוגי מספר לי על דבר מה שקרה לו היום ואני מביטה בו בהשתאות, רגעים רבים שחולפים כה מהר והתודעה חוזרת למצבה הרגיל של תוכניות, ורשימות וצריך וחייבים ופקקים ותשלומים.

כשליבי שלי נסגר כדי לתפקד ביומיום, אני עוצרת להרגיש את העצב העמוק. יום חולף ועוד יום ומשמעותם נעלמת, ושטחיות קיומית שוטפת את מבטי. כדי לא להרגיש את הכאב והעצב ישנה תנועה פנימית שרוצה להשכיח אף יותר. לכולנו יש את המקומות שאליהם אנחנו נרדמים ומדחיקים את כאבנו. לתוך תוכניות טלויזיה, אכילה רגישת או קניות מופרזות, לתוך מריבות ותסכולים מתמשכים, לשעות עבודה רבות או להתמקדות בשלילי.

אם קיימת תנועה של הרדמות קיימת גם תנועה של התעוררות. ערלת הלב מגנה עלינו מפני כל מה שהכאיב כל כך בעבר ובעיקר מההתנתקות העמוקה ממה שכה עמוק ונסתר מעיננו אך לא מלבנו – ההוויה עצמה. כדי לשרוד במשפחה ובחברה ויתרנו פעמים כה רבות על האמת שלנו. הסתרנו רגשות, שיבשנו מילים, ויתרנו על חכמתנו שלנו כדי לקבל אהבה וביטחון מהורינו.

כאב הבגידה העצומה בעצמנו, בעצם קיומנו כהה עם השנים ומדי פעם עולה על פני השטח, אך אנו מוגנים מדי כדי לחוש אותו. איננו יודעים שהזעם על בן הזוג כי אינו מקשיב לנו, כי אינו רואה אותנו, מגן עלינו כדי לא להרגיש את הכאב העצום שאיננו רואים את עצמנו, שאיננו מקשיבים לעצמנו.

איננו זוכרים שהתסכול מהילדים שלנו שאינם רואים את הצרכים שלנו הוא תסכול ישן שהתחיל מאז שהורינו לא ראו את הצרכים שלנו, וגם אנחנו ויתרנו עליהם. אנו רואים אך עיוורים באותה העת. אנו מביטים במציאות שסביבנו, אך איננו רואים אותה. אנו רואים את בני האדם שסביבנו מתוך כמיהה גדולה להתמלא. להתמלא באורנו שלנו.

אנחנו מעריצים את אורם של אחרים, שופטים את מי שמראה לנו את חסרוננו, משווים את מה שיש לנו למה שיש לאחרים ואת מה שאין לנו למה שאין לאחרים. אנחנו רעבים, כל כך רעבים למשהו ואיננו יודעים מהו. לרגע מצאנו את הדבר שהשביע את החור הגדול. אך כה מהר הוא מתפוגג ואנו נעים מפה לשם ולעיתים ללא כיוון בכלל רק כדי למצוא משהו. שכחנו את מה שאנחנו מחפשים.

הפוטנציאל של מערכות היחסים בחיינו עצום. יחסים מייצרים שדה מיוחד שבתוכו אפשר לעורר את הלב שלנו למרחבים שנשכחו. השדה הזה הוא כמו נייר זכוכית שמשייף אותנו, את המקומות החדים והמכאיבים שלנו. כל רגש שלילי, אמירה מכאיבה, בכי עמוק, שנאה צורבת הם פוטנציאל להגיע לעומק ולפגוש שוב באהבה העצומה שנמצאת שם תמיד. אהבה שהביאה אותנו לעולם.

יותר ממה שאנו מפחדים מהרגשות השליליים והכאב אנו מפחדים מהאהבה העצומה שתשטוף כל תא בגופנו ותאיר את עיננו לראות את עצמנו ואת האחרים באורנו הייחודי. איננו באמת מפחדים מהשפיטה והביקורת, מהכעס והפחד עצמו. אנו מפחדים מהתרחבות אין סופית, מעצמה אמיתית, מחוכמה עמוקה, מדממה שחורה שתמחק את כל מה שאנו מאמינים בו כל כך הרבה שנים.

למזלנו לאהבה עצמה אין פחד וכשהיא מתממשת דרך מערכות היחסים של חיינו היא פותחת לנו צוער אל החופש. לעיתים נביט דרך החלון שנפתח, ננשום עמוק את טעמו העמוק של השחרור ונעדיף לשוב אל הצינוק המוכר, עם האמונות והדפוסים בהם אנו חיים כל כך הרבה שנים. זה כל כך מוכר ובטוח. ואם נעזוב ונצא אל דרך חדשה ולא מוכרת, אנו עלולים גם להרגיש צער עמוק על שנים בהם כבלנו את עצמנו וגם האשמנו את האהובים עלינו ביותר.

כן, ככה מתחיל מסע. מתוך הקשיים והכאבים והאתגרים בכל מערכת יחסים. מערכת היחסים שלנו במשפחה, עם בני זוג, עם ילדים, עם הורים, עם כסף, עם העולם, עם הטבע, עם פוליטיקה. לאן שלא נביט, יש שם משהו שאפשר להתעורר דרכו ולגלות בתוכנו אוצר שישנה את חיינו לעד. ואם רק נדמיין את עצמנו בערוב ימינו ונביט לאחור אל מי שאנחנו היום, מה הוא המסר שיש לנו לומר לעצמנו?

מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי שמשהו בחיים לא מספיק ואינני רוצה לחיות את החיים כפי שאני רואה אותם סביבי. משהו היה חסר, אך לא ידעתי מהו. חיפשתי בדרכים שונות. דרכים שהועילו לי ודרכים שהזיקו לי. החיפוש הוביל למסע פנימי שגם איתו יש לי יחסים. לעיתים הוא מרגש ומעורר ולעיתים מעייף ומכאיב. איזו משמעות נוספות יש לחיים אלו אם לא לגלות שוב ושוב, עוד ועוד מי אני ומה אני, דרך כל מה שאני עושה ומי שאני פוגשת.

המסע הפנימי הוא גם מה שאני מאפשרת לאחרים שמגיעים אלי. לעיתים זה יהיה בטיפול רגשי, בהתערבות נקודתית, ולעיתים במפגש ארוך שנים. אני פה, תחנת התעוררות וחקירה אל האמת, לצועדים בדרך החיים, גם אם היא מתחילה בקושי של הורים וילדים, זוגיות, מציאת עבודה, הריון ולידה, כולנו תמיד, אבל תמיד במסע.