זוגיות ונאמנויות נסתרות

למי לא היו אי פעם קשיים בזוגיות? כמו בכל תחום בחיינו הבוגרים, אין מישהו מבחוץ שיכול באמת לפתור את הבעיות שלנו. אנחנו יכולים ללכת לעשרות מטפלים, לקוסמים ולמכשפות. אולי דבר מה יעבוד לתקופה, אולי יפתור לנו לרגע. אך כאשר ניקח אחריות מלאה וכנה על שינוי פנימי, כשנביט על עצמנו וחלקנו במסע הזוגי, נתפתח לא רק בזוגיות אלא בכל מערכות היחסים בחיינו. כאשר יש לנו קושי בזוגיות, המשפט הנפוץ “צריך 2 לטנגו” מופיע מיידית. אין מישהו אחד אשם, וחבל לחפש אותו. ודבר נוסף, לרוב מה שנראה לנו כקושי הוא רק קצה קרחון, הוא רק פני השטח של משהו עמוק הרבה יותר, ששורשיו מסתתרים בתוך כל אחד מבני הזוג.

לכולנו נאמנות נסתרת לבני המשפחה שלנו, לשבט שלנו, למנהגים שלנו, לערכים שעל ברכיהם גודלנו, לדת שלנו, לעיר שלנו, וגם לזוגיות של הורינו. נאמנויות אלו משפיעות מתחת לפני השטח על מערכות היחסים הזוגיות שלנו. כשאנו מביטים בבני הזוג שלנו אנו רואים אותם מרחוק גם אם אנחנו ממש ממש צמודים. למה מרחוק? כי אנחנו רואים אותם מבעד לכל כך הרבה שכבות, אמונות, דעות, דימויים. זו הסיבה העיקרית לסבל שלנו בזוגיות. האם אפשרי להגיע הביתה, לפתוח את הדלת ולראות את בן הזוג שלנו, כאילו בפעם הראשונה? בקונסטלציה משפחתית בני זוג מבטאים זאת אף במילים: “בפעם הראשונה, אני רואה אותך בדיוק כפי שאת”.

לקיחת אחריות בזוגיות

כאשר כל צד בזוגיות יכול לראות, להרגיש ולחוש את האופן שבו הוא רואה את בן הזוג מתוך ההיסטוריה הפרטית של חייו, מתרחש נס. או אז אפשר להתחיל לראות זה את זה באמת. ואם עדיין קשה ומחליטים להיפרד, הפרידה נעשית תוך בגרות ואחריות אישית. התבוננות פנימית על עצמנו מאפשרת לנו לא רק לראות את בן הזוג שלנו, אלא גם לחדש את האהבה שבנו שתמלא מחדש את מיכל הזוגיות. כל פעם שאנו מבינים מדוע אנו מופעלים כל כך כשבן הזוג שוכח לשים את הגרביים בסל הכביסה. כל פעם שאנו רואים שמה שבת הזוג אומרת מזכיר לי את היחסים שלי אם אמי או אבי. כל פעם שאנו קופצים פנימה לתוך ילדותנו ומעיזים להרגיש את הכאב השורשי שמגיע מיחסי האובייקט הראשוניים שלנו, אנו ממלאים את מיכל האהבה של הזוגיות.

אחריות נוספת של בני הזוג היא לזהות מתי אנחנו מביעים צרכים ילדיים ודורשים מבן הזוג להיות ההורה שימלא לי אותם. ומתי אנחנו הופכים להיות ההורה של בן זוגנו כדי להימנע מפגיעות, להרגיש בשליטה או כל סיבה אחרת. להיות בזוגיות אומר שעברנו שלב. איננו יכולים עוד לשוב לילדות שלנו. כמו שנער לא יכול להיות שוב תינוק. אנחנו בהחלט יכולים ללמוד מה הילד הפנימי שלנו זקוק מאיתנו. אנחנו יכולים לחזור אחורה בתוך סשן טיפולי ולחוש עצמנו כתינוקות ומה כאב לנו כל כך. כשאנו מתפנים לתהליך פנימי ולהתבוננות בצרכים שלנו שלא סופקו בילדותנו אנו מאפשרים לחלקים בנו להמשיך ולצמוח, להמשיך ולהתפתח, כך שלא יפעילו אותנו בתת הכרה בחיינו בהווה.

אם להורינו היו מערכות יחסים מורכבות, גרושים, בני זוג לפני או אחרי, אנו פעמים רבות לוקחים על עצמנו את אותם סיפורים, משחזרים או מנסים לתקן אותם בעצמנו. נחפש בבן הזוג שלנו את אבינו או אמנו. כדי לשחזר שוב ושוב דבר מה שלא קיבלנו, פנטזיה, חיבה, שיקוף.

זוגיות בתנועה מתמדת

שדה הזוגיות כולל את כל אחד מבני הזוג ואת השדה המשותף. כדי שהשדה המשותף יהיה נקי, מאוורר, מבוסס, מכבד, אוהב, חומל, שמח, מהנה, על שני בני הזוג מוטלת האחריות לתחזק אותו. בתחזוק יש לשמור על שיויון בין לקיחה ונתינה. בן זוג אחד נותן לשני. השני מרגיש חייב. הוא אוהב, ולכן נותן בחזרה מעט יותר. כך בן הזוג שלו מרגיש כעת חייב ונותן גם הוא מעט יותר. הספירלה צומחת אז עד אינסוף. אנחנו יכולים לראות את זה קורה בכל מערכת יחסים בחיינו. עם ילדים, עם חברים, עם קולגות בעבודה, עם הבוס.

אותה תנועה יכולה גם ללכת לכיוון ההפוך. בן זוג אחד פגע בשני. השני נפגע ומחפש להחזיר. מאחר והוא מרגיש הקורבן, הוא יחזיר מעט יותר חזק. כך הכאב בין בני הזוג גדל. כל אחד מחזיר מעט יותר כואב. זה יכול להתרחש אף בלי מילים, ובלי משים. לפתע בן הזוג אינו מקיים הבטחות, אינו תומך, ובן הזוג השני מחפש גם הוא היכן לפגוע. הדרך החוצה ממעגל הסבל הזה יתרחש כשאחד מבני הזוג, זה שמתעורר ראשון ולוקח אחריות, יתחיל לגרום מעט פחות סבל לשני במקום מעט יותר. זו ההתחלה של השחרור. 

אם בן זוג אחד רוצה יותר אינטימיות מהשני, או יש בו יותר תשוקה מבן הזוג השני, גם זה יערער את השדה שבין שניהם. זה שרוצה יותר מרגיש פגיע וזה שרוצה פחות אך עושה זאת בשביל השני מרגיש עליונות. כאשר שני בני הזוג רוצים ללמוד שוב איך להחזיר את שיווי המשקל למערכת היחסים הם צריכים להתחיל להשוות בכבוד את הנתינה והלקיחה.  זה מתחיל בסקס ועובר עד לכל שאר האזורים של החיים המשותפים.

זוגיות – לבחור כל רגע מחדש

אהבה תזרום בזוגיות שלנו, אם בכל רגע מחדש, נרגיש שאנו פה בזוגיות, כי אנו בוחרים בכך. אם קיימת דרישה, איום, בריחה, ניתוק, כנראה שאחד מבני הזוג נמצא מבלי משים בתוך יחסי האובייקט הראשוניים שלו, בתוך ההיסטוריה הפרטית שלו, ויחסי ההתקשרות הפגועים עם הוריו. אם היתה לבן הזוג התקשרות לא בטוחה עם ההורים, אם היו התעללויות, טראומות, נטישה, או כל קשר מורכב אחר, זה ישוב וירדוף אותנו לתוך הזוגיות שלנו עד שנלך לטפל בזה. אנו נשחזר את דרמת הילדות שלנו שוב ושוב עם בן הזוג שלנו. ואף נבריח את בן זוגנו בהתנהגות חוזרת זו.

כמו שאנו רואים ופוגשים בחיי היומיום שלנו, לא חסרות סיבות לערער את השדה המשותף בין בני זוג. זה יכול להיות בגלל סיבה רגשית (אחד קנאי בשני למשל), סיבה כלכלית, (אחד מרגיש שהוא נותן יותר מהשני למשל), סיבה לימודית (אחד לומד והשני תומך בו למשל), סיבה ערכית (אחד דורש מהשני להחליף חברים או עבודה)….וזה יכול לקרות בכל רגע מהיממה שלנו. אם התעוררה בנו אכפתיות ואיננו רוצים עוד לסבול זה הזמן לשינוי. שינוי בזוגיות לא חייב תמיד בשני בני הזוג. לעיתים כשאחד מתחיל בשינוי הוא כבר משפיע על השדה המשותף. זה יכול להיות תהליך ארוך יותר מאשר שינוי של שני בני הזוג, ובהחלט עדיף משום שינוי כלל.

אז בפעם הבאה שאתם רבים או מיואשים מבן הזוג זכרו:

כשאנו מתחתנים עם בן זוג, אנו מתחתנים גם עם המערכת המשפחתית שלו. שתי מערכות משפחתיות מצטרפות לשבט אחד. וכל אחד מבני הזוג נאמן קודם כל לצד המשפחתי שלו. כשמבינים ומודעים שהמקור לסבל שלנו בזוגיות מקורו במשפחת המקור שלנו, כבר משתחרר לו משהו חשוב ועיקרי בין בני הזוג. כששני אינדיבידואלים מסתובבים בבית וכל אחד מכיר בתוכו את הילד הפנימי וצרכיו, את השפעות משפחת המקור שלו, זה עדיין לא אומר שלא יהיו חיכוכים או אי הסכמה. זה אומר שתהיה צמיחה וגדילה מכל אירוע כואב. זה אומר שאפשרי לחיות בחופש שבו אפשר לשתוק יחד. לכאוב יחד. לצעוק יחד, לחמול יחד. לצחוק יחד. להנות יחד. להרהר יחד. וגם כל אחד לחוד. עם שדה משותף חי, נושם, דינמי ופורח.