בגיל שנתיים מתחיל חג העצמאות הראשון של הילדים שלנו. הם מגלים שהם יכולים לשלוט בעולם דרך השליטה בצרכים שלהם, הם יודעים לעשות דברים בעצמם והגוף שלהם הוא כבר לא רק הצמידות הזו והתלות הזו באבא ואמא. איזה כייף להחליט על עצמנו. איזה חופש פעולה. בשביל זה אנחנו גדלים כדי לשלוט בעצמנו ועל עצמנו, כדי “להחליט עלי”. כדי להיות אינדיבידואלים השונים מהורינו ברצונות שלנו. זו הגדילה, זו ההתפתחות. אז אבא ואמא אל תשימו לזה רגליים.
תנו לנו להרגיש שאנחנו יכולים להחליט על עצמנו, גם אם זה להתלבש לפני האוכל או אחרי, לגרוב את הגרביים הורודים או עם הפרפרים. תנו לנו להרגיש את השליטה הזו על הצרכים שלנו. הנה אני עושה פיפי, והנה אני מתאפקת. תנו לי לבדוק את הגוף שלי בעצמי. כי כל פעם שאתם פוקדים עלי ללכת לסיר ואני שומעת את הלחץ בקול שלכם כי אין לכם כוח להחליף לי שוב מכנס, בא לי לעשות לכם דווקא.
רוצים שנשתף פעולה. אל תכנסו לי לתחתונים, גם אתם לא אוהבים שעושים לכם את זה. “עשית קקי, לא עשית קקי”, “מתי פעם אחרונה היא עשתה פיפי?”, “נו, כבר שלוש שעות לא היית בשרותים, לכי לשבת על הסיר”. נראה לכם נחמד הסיפור הזה? תנו לנו כבוד וחכו בסבלנות עוד כמה ימים עד שהגוף שלנו יסתנכרן עם שאר האמצעים של סיר או שרותים.
שתפו איתנו פעולה במקום להיות כל היום הגדולים, הגבוהים עם הראש בעננים, אלו שמדברים במילות ציווי של “לכי לישון”, “תתלבשי”, “בואי לגן”…מה אני כלב? רדו לגובה שלי, תביטי לי בעיניים, תתעניינו במה שאני מתעניינת. תראו שמפה, כל כך קרוב לאדמה הכל נראה כל כך קסום, והצבעים חזקים והריחות עוצמתיים, הכל שונה כל כך. אנחנו לא רואים את מה שאתם רואים משם ואתם בטח יודעים שגם המוח שלנו לא בדיוק כל כך מפותח. רדו אלינו לרגש, לחוויה, להוויה.
כי כל פעם שאתם מדברים אלינו בשפה השכלית, הפוקדנית שלכם זה רק גורם לנו להתרחק יותר, להיבהל ולפחד, ולרצות יותר את המוצץ וגם לעשות שוב בתחתונים ולבכות או לצרוח מרוב עצבים, למרות שלכם זה נראה בלי סיבה. כי את הסיבה שלנו אתם לא יכולים לראות ממטר שמונים וארבע. אנחנו פה, הלו, אתם שומעים, כאן, במוח הזוחלי והרגשי והימני, והחוויתי. כאן אין תוכניות, ואין שעות, ואין מטרות, ואין אתמול ואין מחר. יש עכשיו. ועכשיו אני כאן ואני רוצה חיבוק ממך אמא וגם ממך אבא. כאן יש אהבה. זוכרים את זה. ככה עשיתם אותי.
ואני שונה מכם. יש לי את הטמפרמנט שלי, ואת האישיות שלי שמתגבשת לאיתה, והיא שלי, רק שלי. לא קר לי כי לך קר אמא. ולא משעמם לי כי לך משעמם אבא, ואני לא רוצה להתקלח כי צריכים להיות נקיים. אני רוצה להתקלח כי משחקים עכשיו במים. אני לא רוצה לצחצח שיניים כי אתם מפחדים שיהיו לי חורים. אני רוצה לצחצח שיניים, כי המברשת מספרת לי סיפור מעניין והמשחה היא בריח של תות. אז תגישו לי את החיים כמו שאני רואה אותם. ולא כמו שאתם רואים. כדאי לכם. מי יודע אולי גם אתם תתחילו להנות מהחיים שלכם שהפכו לרשימת עשייה אחת ארוכה.
יש לי עוד הרבה דברים לומר לכם, הורים יקרים, אבל כבר מאוחר, וצריך לישון, כך אתם אומרים. אבל מה זה לישון אתם לא מסבירים. בשבילי לישון זה עולם מסתורי, עם חושך מפחיד ופרידה מכם, וגם מכל המשחקים. ואני לא יודעת גם מה זה עייפה. כשהעיניים שלי נעצמות אני כנראה ישנה. וכשהן יפקחו מעצמן אתעורר ואז שוב תכניסו אותי לרשימת הצריכים שלכם. צריך לצחצח שיניים, להסתרק, ללכת לגן. הלו! אני כאן! אתם רואים אותי?
הגוף שלי עצר להסתכל על נמלה שטיפסה לי על צלחת הדייסה. והצעקות שלכם מפחידות אותי ועכשיו אני בוכה. אני בכלל לא מבינה למה אתם מושכים לי את הצלחת מהיד ומניחים אותה על השולחן. ומושכים אותי בזרוע ללבוש מעיל ומכניסים אותי בכוח אל תוך המגפיים, כי אתם ממהרים. והגוף שלי נמחץ תחת המילים והידיים הקשות שאותי עכשיו תופסות. ואני צורחת או בוכה, ומבוהלת נורא. אמא אני רוצה חיבוק, אבא גם ממך. ואתם קושרים אותי בחגורה ונוסעים עם פנים כועסות, ואני נותרת לי בגן מבוהלת וגם ילדה רעה.
אז אל תתפלאו אם אחר הצהריים כשתחזרו, אני אמשוך מכם את היד וארצה לעשות מה שאני רוצה, כי עוד יום שכזה ועוד אחד, ואני לומדת שאני פה בעולם לבד. עצרו, הורי היקרים. וזכרו שאותי אתם מגדלים. ובשביל לגדול ולצמוח כמו כל עץ בטבע, צריך הרבה אהבה וסבלנות בשפע. למדו לשחק איתי את החיים, ולהיות פחות רציניים. ואז אעשה כל מה שגם צריך, אולי לא תמיד בזמן אבל בסך הכל אני רוצה בדיוק את מה שאתם רוצים. לחיות יחד בשלווה, בשיתוף פעולה ועם הרבה כבוד אחד לשני.
הכל טוב ויפה אבל מה לעשות שאנחנו חיים בעולם שבו אנחנו צריכים להגיע לעבודה, כדי שיהיה לילדה שלנו אוכל, אז לפעמים אין ברירה וצריך להכניס לה את הידיים לשרוולים של המעיל ולחגור אותה במושב האחורי של הרכב ולנסוע במהירות לגן, למרות שהיא באמצע בניית מגדל יפהיפה של קוביות!!! גם אנחנו היינו רוצים להישאר ולשחק עם הילדה שלנו בבית אבל לצערנו הרב איננו יכולים. בתור מדריכת הורים הייתי מצפה להתייחסות קצת יותר עמוקה כי ילדים זקוקים גם לגבולות ולמסגרת ולא רק למשחק חופשי
נכון איילת, הילדים עדיין רואים עולם אוטופי, אנחנו כבר לא, אנחנו יכולים רק להתגעגע לזה. תראי, ביחסים שלנו עם הבוסים שלנו, או כל אדם שהוא מעלינו בהיררכיה אם היחסים מושתתים על כבוד והבנה אין צורך שהבוס שלנו יצעק עלינו או ידחוף אותנו כדי לבצע משימה. אנחנו רוצים לשתף איתו פעולה כי ככה גם לנו טוב. נקבל את המשכורת (הצרכים שלנו), תהיה לנו אווירה טובה בעבודה, נהיה במערכת יחסים נורמטיבית עם הבוסים שלנו, או המרצים שלנו באוניברסיטה. אם היחסים עם ילדנו מושתתים על כבוד והבנה של ראיית עולמם הם ירצו לשתף איתנו פעולה. ואת לגמרי צודקת שלפעמים צריך למהר לגן ולהתלבש בספיד. אפשר להסביר לילד שאנחנו עושים את זה עכשיו מהר כי….. ולהחליט יחד מה נעשה מחר כדי שכולנו נספיק הכל בזמן. ותודה על שאלתך. אם את רוצה להעלות דילמה אישית שלך, את מוזמנת ואענה לך.
Really interesting article and I agree in general . Having said that I do feel we live in an unbalanced world where kids are only aware to their needs and have no idea that mummy and daddy are also people with needs of their own. So explaining to your child why they need to get ready or put their shoes on or brush their teeth is great but how about explaining that mummy has a job and if she is late to work she will loose the job
.which means no money and no more toys
Yes Tova. I would agree it is very important to show our needs to the child and to explain in words that fit the age of the child why we need to dress fast. The point for many of us parents is that we have some issues aboutexpressing our needs because of our childhood. We are angry when we express our needs or we do it in a manipulative way or anxious or weak. If we can express our needs in a mature way it’s great. also our kids can learn to do the same and learn also to listen to us.
Many times we don’t trust the child can understand what is going on. Children are very inteligant and if we treat them like that they will be happy to cooporate with us.
ההסבר מקסים, נקודת הראות הזאת עם הילד מבהירה המון.
אבל עדיין יש תחושת ‘זרימת יתר’ עם הילד ורצונותיו, עד כדי אבדן הגבולות ויציבותם של ההורים בתמונה.
כל אדם זקוק להם.
יש מקום בכתבתך לציין איך נותנים תחושת בחירה גם כשבעצם רוצים להעצים את הילד ולמידתו את העולם.
תודה
הי מישל. כן, כן. הגבול הוא BUILT IN בחוויה האנושית שלנו. עוד על גבולות במאמר שלי פה. https://www.meiravschreiber.co.il/721-2
כמו בכל מערכת יחסים, אנחנו לומדים לומר את הגבול שלנו מבלי לפגוע בכבוד של האדם שמולנו. כשאנו מתבגרים קוראים לזה אסרטיביות….
פה אכן העברתי רק את החוויה של הילד, כדי להעצים אצלנו את התחושה של השוני בנקודת המבט. אנחנו נוטים לשכוח מאד מהר איך זה מרגיש להיות ילד. וגם את היכולות המופלאות של ילדים להבין, לשתף פעולה, להיות יצירתיים ברעיונות שלהם. היום יודעים כל כך הרבה על האנטילגנציה של תינוקות שלא ידעו קודם. רק לחשוב שעד לא מזמין חשבו שתינוקות לא מרגישים כאב. אפשר להסביר לילד מה קורה, אפשר לבקש ממנו לחשוב יחד על רעיונות לשיתוף פעולה…במקום לבוא מלמעלה ולהנחית גבול.
תראי, ילדים בטבע שלהם מאוד אגוצנטרים.הכל מסתובב סביבם.אז א – זה אחלה מאמר אבל רשום על ידי אדם בוגר, אז זה לא אובייקטיבי.
ב – בחלק מהדברים אני מסכים, אבל מה לעשות חיים זה מסע ומתן.תמיד.בכל גיל.אז גם.לנו יש צרכים, אין מה לעשות, הצרכים הם בסופו של דבר לטובתם של ילדים, אפילו שמפעם ראשונה זה נראה אחרת.
אז ככה, מחוויה אישית ומחוויות של אנשים בוגרים שחוזרים אחורה בזמן אלו גם חוויות סובייקטיביות. ומשא ומתן יעיל דורש מידע מוקדם. נהוג לגשת לתהליכי משא ומתן תוך בירור מראש של מאפייני הצד השני שאיתו יתנהל המשא ומתן. רק לאחר תהייה ובדיקת שטח של צרכיו, מאפייניו, רצונותיו ויכולתו הממשית לספק את המבוקש, ניתן להתחיל במשא ומתן אפקטיבי. האם אנחנו מתפנים לעשות זאת עם הילדים שלנו?
מאמר מלא תובנה תודה מירב. כאב לתינוקת בת שנתיים עוד שבועיים בחלט נוכח בכול התופעות והדילמות המועלת במאמר ובתגובות. מסכים לחלוטין עם הכבוד, רעין המו”מ שמירב כותבת עליו בתגובות. יש גם מקום בעיניי לזכור את מה שחליל ג’ובראן כותב בשירו על ילדים : “ילדיכם אינם שלכם..” אני חושב שזו אחת הבנות הקשות להורים. ומתוך עיקרון זה יש לתת להם לבצע בחירות, שעשויות להזיק להם, וכן גם לשאת בתוצאות. עדיף בקטן מאשר בגדול. המרחב הזה לטעות ולעשות שגיאות ולהחזיק משהו כבד לבד ולתת לו ליפול מביא את ההבנה של מגבלות הכוח שלי. לרוץ בחוץ בקור מביא להצטננות. אני שם לב שתינוקות או ילדים בגיל שנתיים מבינים כבר את הקונספט של עשייה ותוצאה. אלו הן בכול אופן הניסיונות האישיים שלי כאב.
תודה רבה לך פז על התגובה. כן, “ילדיכם אינם שלכם” זו ההבנה הכי נחוצה וצורבת שיש לנו כהורים וכמו כן הכי הכי משחררת. גם אותנו, וגם אותם.