טיפול בקונסטלציה משפחתית בין אמא ומתבגרת.

היא בת 14, נערה גבוהה ונאה, ולהורים שלה קשה איתה. היא טורקת דלתות וטלפונים, מסובבת את הגב תוך כדי שיחה. היא מתרגזת כל פעם שהיא לא מקבלת את מה שהיא צריכה. היא חסרת סבלנות וקשה לה ליצור חברות אחת עמוקה וטובה. לאמא שלה ממש קשה. קשה לה שהבת שלה לא רואה את הצרכים שלה את הרצונות שלה ושהיא צריכה לספק רק את צרכיה של הבת שלה.

שתיהן הגיעו לפגישה. הכנתי כריות. לעיתים לשבת על הרצפה מיד מוריד הגנות. הן התרווחו להן והתחלנו בשיחת הכרות. הובלתי אותן בעדינות אל הקונסטלציה. בקישתי משתיהן להניח נציגים לבני המשפחה. ביקשתי מהן לבחור יחד את הצבעים של הבדים שיניחו לשאר בני המשפחה. הן בחרו את הבדים לעצמן ואחר כך שוחחו ובחרו יחד את הצבעים ששאר בני המשפחה אוהבים.

לאחר שהנחנו את הבדים הן ראו שהאם והבת עומדות מצד אחד ובצד השני האב ומתחיו האח והאחות. הבת אמרה אז “בעצם אני צריכה להניח את הבד שלי מלמעלה…אני מסתכל על כולם מלמעלה.”

הבאתי לה כסא וביקשתי שתעמוד עליו ותחזיק את הבד שלה מעל כולם. ביקשתי מהאם לעמוד על הבד שלה. האם הביטה מעלה אל בתה והתכווצה. ביקשתי מהן אחרי זמן מה להחליף במקומות ולראות כיצד השניה מרגישה. האם מיד אמרה “איך שאת נראית קטנה מכאן….”.(אמרה לבת שלה שעמדה במקום האם).

הנחתי מאחורי האם נציגות לכל האמהות בשושלת. והנחתי את הבד של הבת לפני הבד של האם. ביקשתי ממנה לנסות איך זה מרגיש לעמוד שם. כשהבת נעמדה לפני אמה, הרגישה שאינה רוצה לסובב את הגב שלה לאמא אלא לסובב את הפנים שלה. ומיד גם לרדת לגובה הברכיים. כי לא יכלה לעמוד שם מול אמא שלה בגובה העיניים. שם על הברכיים משהו התרכך. ראיתי שלאמא מעט מוזר המצב החדש. הבת לעומת זאת הרגישה כאילו כל הזמן הזה חיכתה רק לרגע הזה שתוכל לשוב למקום הזה. שאלתי בת כמה היא. והיא אמרה שהיא בת 3-4 כזה. האמא מיד אמרה שהיא לא אהבה להיות אמא לילדים קטנים, זה עיצבן ועייף אותה. היא הכי אהבה להיות אמא לילדים גדולים שכבר לא זקוקים לה.

כשהאם אמרה זאת הבת תפסה ברגלה של האם וגופה של האם רצה להתרחק אחורה. כעת הצעתי להן כמה משפטים קונסטלטיבים. משפטים שפותחים את הלב…שמסבירים את המצב….שהאם תראה מה הבת שלה צריכה ושאת הצרכים הללו שלא קיבלה בילדות היא דורשת בהתנהגותה הנוקשה כיום. האם הזילה דמעה והביעה את אהבתה הרבה לבתה. כמובן שזו רק התחלה של תהליך שבו האם תרצה לבדוק מה היא לא קיבלתה מהוריה וכתוצאה מכך אין באפשרותה לתת זאת לילדתה.

כשחווים זאת בגוף, בפסל קינסטטי שכזה, התאים של הגוף זוכרים ומתוכם גם הלב שלנו עם כל הכאבים שלו וכל האהבה שלו. הגוף אז רוצה לחזור למקום שם נסגר ונפגע ולתקן. התיקון יתרחש כאשר האם תוכל לקבל מאמא שלה את מה שתמיד ביקשה ולא תבקש זאת עוד מהבת שלה. והבת אז תקבל מהאם את ההזנה שהיתה לה כל כך חסרה כאשר היתה ילדה.

המפגש הסתיים כשהאם מלטפת ועושה מסג’ עדין לראשה של הבת שלה. ואז לפתע אומרת “הבת שלי תמיד עושה לי מסג’, אף פעם לא עשיתי לה”. הבת התמסרה לחלוטין ולכמה רגעים נרגעה ושבה לגודל שלה, להתמסרות לידיים של אמא, ולביטחון שאמא שם עבורה.