אהבה ללא תנאי הנה אותה אהבה ראשונית ומשוחררת מהשופט הפנימי. אהבה שאינה תלויה בדבר. זו אותה אהבה שמביעות עיניה של בתי גם כשאני במצב רוח רע, וגם כשאני לא מצליחה לאפות עוגה, גם כשאני מחליקה במדרכה וגם שנשפך עלי כוס מיץ. אגתה מתבוננת בשקט בסובב אותה ללא שפיטה. הכל שווה ערך עבורה. היא יכולה להצביע ולומר מה היא מעדיפה, מה היא אוהבת או לא רוצה אך אינה מבטלת, מקטינה או דוחה את שאינו לטעמה. היא אינה אומרת על קקי של כלב במדרכה, “איכס זה מסריח”, היא פשוט מזהה שזה קקי וקוראת לו בשמו. היא לא חושבת על הוריה המתווכחים בקול רם, “אתם חרא של הורים”, אלא פשוט מבקשת שנדבר בשקט. היא לא חושבת שאני עצלנית או חלשה ולא יורדת עלי כשאני נכשלת. כשאני מתבוננת על האופן בו היא מביטה על העולם אני רואה שמבטה תמים, שווא נפש וחובק כל. הכל בסדר כפי שהוא. הכל עדיין, פשוט ומושלם.

אהבה ללא תנאי נחוות רק ע”י מי שמשוחרר מהשופט הפנימי או הסופר-אגו. ולכולנו יש רגעים שכאלו, אך לרוב אנחנו אחוזים וכפויים תחת מרותו של בית המשפט הפנימי ששומר על הסטטוס קוו המשפחתי והחברתי ובדרך כלל משתמש במשפטים הללו: “אם תתנהג יפה אז אני….”, “אם לא תעשה שיעורים אז אני……”, “תראה איך אח שלך יושב יפה ואתה…..”, “כל הכבוד אבל את יכולה יותר”. אלו דוגמאות אחדות כיצד ללא משים אנו מתנים תנאים להתנהגות ולאישיות של ילדנו על פי האידיאלים שלנו על החיים. השופט הפנימי (שדיברנו עליו בעבר) רוצה מאד לעצב, לחנך, ללמד את הילד והילדה כיצד עליהם לחיות את החיים כך שיהיה להם טוב. והכל מאהבה. אהבה עם תנאים. אנחנו ההורים, בעלי הנסיון הרב, שלמדנו כבר מהורינו והחברה איך ומה לעשות בכדי להצליח, להיות מאושרים ומקובלים רוצים להנחיל את תורתנו לילדים. עד כאן הכל טוב ויפה. השאלה כיצד אנו עושים זאת.

נאמר שיש לי ילד מופנם, ביישן עם טמפרמנט שקט ועדין וכל פעם שאנו בחברת אנשים אני אומרת לו, אתה צריך לומר שלום, עכשיו תגיד להתראות, דברו אליך תענה, ככה לא מתנהגים, ילדים טובים אומרים תודה ובבקשה. ילד זה מבין מהר מאד שמי שהוא ומה שהוא לא טוב, לא מספיק ובטח שאין לו סיכוי, לא משנה מה יעשה. יכול להיות שהוא יבחר להדחיק את מופנמותו ולזייף התנהגות מוחצנת בכדי לזכות באהבת הוריו, ויכול להיות שהוא יסתגר אף יותר. כך או כך ההורה לא ממש הצליח במשימתו. ההורה בצדק רוצה שלילד יהיו גינוני חברה בריאים ויכולת לתקשר עם סביבתו למרות מופנמותו.

נקפוץ כיתה ונדמיין שאנו מלאים באהבה ללא תנאי לילדנו. אנו מקבלים אותו בדיוק כפי שהוא, איננו שופטים את אופיו ואת הטמפרמנט איתו נולד. אנחנו מגיעים איתו לסיטואציה חברתית ורואים כיצד הוא משתתק, מחפש איזו פינה להתיישב בה או אולי נצמד אל גופנו. מישהו מהנוכחים מציע לו משקה והילד לוקח, מוריד את עיניו ולא אומר תודה. מה אהבה ללא תנאי היתה עושה במקרה שכזה? זו שאלה פתוחה ובעלת אינספור אפשרויות. זכרו שהשופט הפנימי שלכם פעיל ביותר כאשר ילדכם בחולשתו וברצונכם בעצם להגן עליו ועל חייו. אך הוא פועל בדיוק ההפך ומוביל למחלות פסיכוסומטיות ולהתנהגות הרסנית.

אז בואו נחזור לילדנו. לא משנה באיזה גיל הם. תתחילו להתבונן כיצד הם רואים אתכם בחולשתכם. מה הם עושים כשנשפך עליכם משהו? או כשאינכם מוצאים את המפתח של המכונית? מה הם אומרים כשהם שומעים שהיה לכם יום רע בעבודה או שפטרו אתכם? מה הבת שלך אומרת לך כשאת מתבוננת במראה לבושה בשמלה חדשה עסוקה בבטן המלאה שלך? (הבת שלי בדרך כלל אומרת “וואו איזה יופי” ומשכיחה ממני במהירות את השפיטה ) וחשבו מה ילדכם חושבים כשהם שומעים אתכם אומרים על עצמכם “איזה אדיוט אני”, “אני כזו שמנה”, “אבא שלכם לא מבין כלום”, “אמא שלך לא נורמלית”….ואני ממש עדינה בדוגמאות…