לעיתים אנחנו שמים לב שזה מתחיל, הרגע הזה שהגוף של הילד החמוד שלנו מתחיל להפוך לגוש עצבים קולני, עצבני ומשתולל בכאוס. זה מתחיל בבעיטה קטנה, או בשינוי של טון הדיבור לטון יללני או גבוה ולאחר כמה שניות זה הופך לבלתי נשלט.

לעיתים אנחנו מופתעים לגמרי ולא מבינים מה קרה פתאום שהחמודה הקטנה שרק רגע קודם ניהלה שיחה בוגרת משתטחת על הרצפה ומכה באגרופים בלי לראות ממטר.

ולעיתים אנחנו יודעים מראש שזאת תהיה התגובה של הילד שלנו ברגע שנאמר לו שהגיע הזמן לעזוב את הפארק וללכת הביתה, או לסגור את הטלוויזיה וללכת להתרחץ. אנחנו פשוט יודעים שזה יגיע ואיך זה יראה.

לפעמים אנחנו שורדים את זה וזה עובר לבד, לפעמים אנחנו מתעלמים, לפעמים נכנסים לטנטרום פנימי בעצמנו, לעיתים כועסים, לעיתים מסבירים לעיתים מתביישים מכל המבטים שמסביב ולרוב פשוט מאד עייפים מזה ורק מחכים שהגיל הזה כבר יעבור והילד ילמד לבד שזה לא מה שיעזור לו בחיים.

אז זהו – שלבד הוא לא ילמד – בשביל זה הוא צריך הורים.

 

אז בואו נצא בהנחה שהילד שלנו מתנהג כך לא מבחירה, הוא מתנהג כך כי קשה לו ומי אם לא אנחנו יכולים להיות שם בכדי לעזור לו לצאת מהברוך אליו נכנס. כל טנטרום זו הזדמנות להוכיח לילד שלכם שהוא אהוב ובטוח.

דר' דניאל סיגל, מומחה בנוירוביולוגיה והתקשרות מסביר לנו ההורים עד כמה חשוב לנו להבין שמוחם הצעיר של ילדינו עדיין מתפתח ובאפשרותנו לעזור לילדים לחבר ולפתח את ההקשרים בין החלקים השונים של המוח לכדי ילד בוגר בעל יכולות ניתוח וויסות ודחיית סיפוקים.

במקום לראות את הילד שלי כילד רע, כילד קשה, בלתי נסבל, מניפולטיבי. לראות את הילד באמפתיה ולהיות שם בשבילו, לתת לו את התחושה שאני מאחוריו גם ובעיקר כשקשה לו.להתעלם מהילד כשקשה לו זה אחד הדברים הלא מומלצים. כשהילד שלי בטנטרום סימן שהוא ממש אבל ממש סובל.

וזה לא סותר את העובדה שאם יש צורך נזיז פיזית או נעצור את הילד מלהרוס את המשחק בחנות שלא קנינו לו או את הפלאפון שלא נתנו לו או את האגרוף לכיוון אחותו הקטנה. בהחלט נעצור אותו מהרס, אך נהיה איתו ברגש ולא נעזוב אותו באמירה של: כשתחליט להפסיק לסבול אז אוכל לחזור ולהיות ההורה שלך.

הילדים שלנו צריכים אותנו כשהם נפגעים פיזית וכשהם נפגעים רגשית. הקורטיזול שהוא הורמון הלחץ שוטף את גופו של הילד שלנו ואחד הדברים שיכולים להוריד את רמת ההורמון הינו מגע פיזי – שלנו.

ואל דאגה: מגע רב ותשומת לב לצרכים של הילדים שלנו, לא, אבל בפרוש לא יגרמו להם להיות מפונקים. בדיוק ההפך! הם יגרמו להם לחוש נתמכים ונאהבים. ילדים שהוריהם נמנעים מכך גדלים עם תחושת חוסר ביטחון וחרדה בהתקשרות עם אחרים.

ההבדל הדק והעבה בין פינוק לתשומת לב לצרכים הוא חלק ממה שאומרים הרולינג סטון בשירם:you cant always get what you want….But you can ask to get what you need!

כאשר הילד שלנו בהתקפת זעם, ניצור עמו קשר לא כדי לתת לו את מה שהוא רוצה, אלא כדי להיות איתו היכן שהוא צריך עכשיו, להיות איתו בקושי הרגשי!

להיות עם הילד שלי כשקשה לו  – אומר להיות איתו עם כל מה שהמציאות באותו רגע דורשת ממני. אפשר גם לומר לילד "אני רואה כמה אתה כועס ואני יעזור לך להירגע כי קשה לך כרגע להפסיק את הגוף שלך מלהרביץ לי או לו או למשחק".

אין טעם לרצות שההתקפה או הרגש השלילי ייעלם, הוא פה, כאן ועכשיו וזו ההזדמנות שלי כהורה להתנסות ולהראות את הכישורים ההוריים שלי, את האהבה, את האכפתיות , את האמפתיה ואת היכולת שלי לכוון את הילד שלי להתנהגות הרצוייה ברגע שהוא נרגע בעזרתי.

ותאמינו לי אחרי כמה פעמים שלא תצליחו יגיע הרגע הזה שכן, שהילד נרגע ומביט בכם בעיניים לקבל הדרכה כיצד כדאי לו להתנהג בחיים, והרגע הזה שווה את כל התקפות הזעם בעולם.

הנה כמה טיפים שיעזרו לכם ברגעים של התקפות זעם:

 

  1. לשים לב מה המצב שלי. האם אני עצבנית, רעבה, עייפה, טרודה. במצב הזה יהיה לי קשה להתחבר לילד שלי כשהוא מתפרק. עלי קודם כל לדאוג לעצמי. נשימות, שתיה, אוכל, מנוחה, לא לקחת את הילדים למקום שאני יודעת שעלול להביא אותם למצבי קצה כאשר אני בעצמי לא אסופה.
  2. כשהילד נכנס למצב רגשי קיצוני, לדאוג להיות נוכחת מבלי להשמיע לו את המוזיקה הרגילה והמפחידה של "הוא מפונק", "היא עושה לי דווקא..", זו מין מוזיקה כזו של מחשבות ומשפטים שליליים בעיקר, המבוססים על פחדים מהעתיד או ציפיות מהעבר ואין להם קשר למה שקורה עכשיו.
  3. סקרנות – מדוע הילד שלי מתנהג כך עכשיו? לאסוף אינפורמציה ולגלות את האמת לפני שאנחנו מחליטים כיצד לפעול ומה לומר.
  4. תגובה תואמת סיטואציה. כיצד אנחנו אומרים את מה שאנו רוצים לומר. זכרו שהילדים שלנו לומדים מאיתנו ומעתיקים את האופן שבו אנו מגיבים.
  5. מגע – משחרר אוקסיטוצין, מרגיע את המתח ורמת הורמון הקורטיזון יורדת.
  6. שפת גוף – רגועים, בטוחים, ובגובה העיניים (מומלץ אף מתחת לגובה העיניים) במקום שפת גוף של איום וכוח. אנחנו רוצים שהילד שלנו ירגע ולא שיפחד עוד יתעצבן עוד יותר.
  7. טיפ 6 יעזור גם לכם להרגיש רגועים יותר.
  8. לתת לילד להרגיש מורגש, מובן ואהוב.