כולנו הוויה שנשכחה

כל אחד מאיתנו היה פעם במצב של "בודהה", כל אחד מאיתנו היה במצב של הוויה. לא חשוב מה קרה לנו בילדותנו. אך לא היתה לנו את האפשרות לדעת את עצמנו ככאלו. היכולת הרפלקטיבית לא היתה מפותחת מספיק כדי לדעת את עצמנו ככאלו. לא ידענו לשקף זאת לעצמנו.

כבוגרים יש לנו את היכולת הזאת. יש לנו את היכולת לראות את ההוויה בתינוקות שלנו ויש לנו את היכולת לשקף זאת לילדים שלנו ולעצמנו. כל פעם שנכנס תינוק או ילד צעיר לחדר כולם מסובבים את הראש. הילדים הצעירים פשוט עצמם, כל כך קרובים לעצמם, כל כך הם עצמם וזה מושך אותנו. אנחנו מתגעגעים לזה. אנחנו רואים את זה. אנחנו מרגישים את זה וזה מזכיר לנו משהו בתוכנו שהלך לאיבוד.

תינוקות וילדים לא אכפת להם שהם כאלו. הם מגהקים, חולים, שמחים, קופצים, עושים פיפי, יורקים, מפליצים, רצים, מתגלגלים, מקשקשים עם הצבעים איך שבא להם. הם פשוט הם עצמם. לאט לאט אנחנו גדלים ונפרדים מהמקום הזה. המוח מתפתח ואנחנו נעזבים מהמקום הפשוט, האותנטי, ההוויתי, החוויתי הזה כדי שנוכל לתפקד בחיים עם מוח חושב במורכבות.

אנחנו שוכחים את המקום ההוויתי הזה, והופכים לעצמי שמוכר ע"י העולם. העצמי הזה מורכב ממה שהורינו ראו בנו וממה שלא ראו בנו. העצמי המוכר הזה הוא עצמי שמורכב מהיהסטוריה שלנו, מהדימוי העצמי של אחרים עלינו, מהמושגים שאמרו עלינו. "אתה חכם"…, "אתה שובב"… "את יכולה הכל"…"אין לך סיכוי"…"את ילדה טובה אם את מתנהגת יפה"…"אתה ילד מקסים אם אתה מביא ציונים טובים"….

העצמי שלנו מורכב גם מכל הרגעים שההורים שלנו ישבו איתנו סתם בלי לעשות דבר ושמחו על היותנו. העצמי שלנו מורכב גם מכל הפעמים שהסביבה שלנו אפשרה לנו לעשות את מה שאנחנו עושים בשקט ובריכוז, בלי להפריע. העצמי שלנו מורכב מכמה נתנו לטבע ולחופש להיות חלק מחיינו. העצמי שלנו מורכב גם מכל הפעמים שפגשנו בהורינו זוג עיניים שפגשו את שלנו, וראו אותנו, באמת. ומכל הרגעים שנרגענו, צחקנו, נהנינו ואהבנו.

הצורך שיראו אותנו

העצמי שלנו, זה האופן שבו אנחנו רואים את המציאות. דרך המושגים האלו בתוכנו. ורואים את עצמנו על פי המושגים האלו. אנחנו בטוחים שהמושגים האלו הם ממש מי שאנחנו. כשאנחנו מתחילים במסע להכרות עם עצמנו, דרך טיפול או מסע רוחני אנחנו מגלים את עצמנו יותר ויותר קרוב לטבענו האמיתי, אותנטיים, במצב הוויתי. מקום שבו אני מי שאני ולא מה אומרים שזה אני.

במקום הזה, בהוויה, אין צורך בשום מושג לגבי עצמנו ואין גם שום צורך שמישהו יראה אותנו. כי אנחנו רואים את עצמנו. הטבע האמיתי שלנו היא המראה היחידה שיכולה לראותנו כפי שאנחנו. וזה הרגע שבו מרגישים לפתע שאין שום צורך במישהו מבחוץ שייתן לי תחושה של ערך או ביטחון עצמי או אישור על המיוחדות שלי. כי מי שאני זה פשוט אני. אין צורך באחרים שיראו אותי. אני והנראית הופכים להיות אחת.

הצורך שיראו אותי מאד חזק מאז שנפרדנו ממצבנו ההוויתי. אנחנו מסתובבים בעולם עם תחושה כזו, כל כך מוכרת. מוכרת לפחות כמו הנשימה: "אתם צריכים לראות אותי". זה חלק מהצמיחה של האגו שלנו. האגו צריך שיראו אותו כדי להיות. להוויה אין שום צורך שיראו אותה. כי היא היא.

ואז מתחיל כל הסרט המוכר של "אני כועס כי לא רואים אותי, אני דורש שיראו אותי, אני כואב שלא רואים אותי, אני עצוב כי לא רואים אותי, אין לי ביטחון כי לא אמרו לי שאני טוב ועוד ועוד…"….ואנחנו נעשה הכל כדי שיראו אותי, גם את ההפך. אראה שאני לא צריך שיראו אותי, אקטין את עצמי, אשתמש במניפולציות, אלך סחור סחור כאילו אני לא רוצה שיראו אותי. כי אני רוצה שיראו אותי ואני גם לא רוצה שיראו אותי. יש בושה ברצון שיראו אותי. ונסתבך בתוך עצמנו. חלק אחד רוצה שיראו אותי וחלק אחר מתבייש בזה.

אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו מתמוטטים אם לא רואים אותנו. אנחנו מאבדים ביטחון אם לא רואים אותנו. אם לא שמים לנו לייק בפייסבוק, אם לא רואים את המאמץ שלנו בעבודה, אם בן הזוג שלי שכח שאני שונאת חלב בקפה, הוא לא רואה אותי, אם החברה שלי מדברת רק על הבעיות שלה, היא לא רואה אותי. ואז אנחנו מאבדים את זה, הופכים להיות עצבניים, חסרי סבלנות ודרשניים. אנחנו ממש רוצים שיאהבו אותנו, שיראו כמה אנחנו מיוחדים, שיראו שאנחנו ייחודיים, לא רק מיוחדים, שיעריצו אותנו. זה מה שהאגו צריך. הוא צריך כל הזמן שיראו אותו מבחוץ כדי להיות.

לכן קשה לנו גם להיות לבדנו. ואם אנחנו לבדנו אנחנו מדברים עם עצמנו, על מי ראה אותנו, ואיך ראו אותנו ואם בכלל ראו אותנו. ואיך יראו אותי כשאעשה כך או אומר כך.. כדי להמשיך את תחושת העצמי המוכרת שלנו. וכשלא רואים אותנו אנחנו כל כך נפגעים, כל כך נעלבים, כל כך פגיעים. וזה משהו שחייב כל הזמן כל הזמן שיראו אותו. האגו אף פעם לא שבע.

ילדה חופשיה ומאושרת

תראה אותי ותדע מי אני

המקום היחידי שאי פעם יראה אותנו במאה אחוז זה טבענו האמיתי. ההוויה עצמה. שום בן אדם, לא חשוב עד כמה הוא קשוב אלינו לא יכול לראות אותנו במאה אחוז. וזהו כאב מאד עדין בתוכנו. כאשר מרגישים בו, זהו כאב מאד יקר וחשוב לחוש בו. חשוב להכיר ולהוקיר אותו.

כילדים, כתינוקות נולדו להורינו וזו היתה העבודה שלהם והחובה שלהם לראות אותנו. הם עשו אותנו. באנו לחיים כילדים של הורינו. ויש לנו את הזכות שיראו אותנו. ואם זה לא קרה, ואם הורינו ראו אותנו חלקית או לא ראו אותנו כלל, זה כאב. מאד כאב. וזה תפקידנו גם כהורים. לראות את ילדינו בזכות מי שהם באמת. לראות את ההוויה שזה הם, לדעת אותם כמי שהם באמת.

אנחנו סוחבים איתנו את הכאב הזה שלא ראו אותנו. ואנחנו הולכים עם זה לכל מקום. "אתה חייב לראות אותי", "אתה חייב לראות מי אני באמת". זה מופיע לנו בחברויות שלנו, בזוגיות שלנו, בעבודה, כהורים, עם ההורים שלנו. זה מקום כל כך כאוב ועדין. כולנו סוחבים את זה בתוכנו. אם הורינו לא ראו אותנו כפי שאנחנו, ואנחנו לא רואים את ילדנו כפי שהם, אנחנו ממשיכים את השושלת.

וכשאנחנו לא רואים את הילדים שלנו ואת בני הזוג שלנו, אנחנו רבים, מתווכחים, מקניטים, נעלבים, נפגעים, מושכים ודוחפים, צועקים, פוגעים, כי אנחנו רוצים שיראו אותנו. אנחנו בסך הכל רוצים את מה שכל ילד רוצה. שיראו אותו. כי לראות אותנו זה לדעת אותנו. לראות מישהו זה לדעת אותו. וכולנו רוצים שיראו את מי שאנחנו באמת, מתחת לכל המושגים והדימויים של האגו.

בחוויה היומיומית יש לנו כל כך הרבה כשלים וקלקולים. וכשאני צועקת על בעלי "שמת לי חלב בקפה, עשר שנים אנחנו ביחד ואתה עדיין לא יודע שאני שונאת חלב בקפה, נמאס לי, מתגרשים", אני בעצם אומרת לו "אתה לא רואה אותי, אתה לא יודע מי אני". או הילדה צועקת "אוף, את לא מבינה כלום, אני שונאת אותך". היא אומרת "אמא, את לא רואה אותי, את לא יודעת מי אני". ולמרות הקלקולים, אנחנו ממשיכים, ומנסים קצת יותר בפעם הבא. אך תמיד יהיה איזה פספוס קטן. כי אנחנו אף פעם, אף פעם לא נוכל באמת באמת לראות במאה אחוז את מי שמולנו. כי זוהי חלק מהאמת של המצב האנושי. של האגו.

ואנחנו כל כך פגיעים כשאנחנו רוצים שיראו אותנו. ואנחנו רוצים שיראו אותנו באמת שלנו, לא את הזיוף שלנו. הילדים שלנו לא באמת רוצים שנראה אותם כשהם בטנטרום, או בהתפרצות רגשית, או רק כשהם מתחנפים אלינו. הם רוצים שנראה אותם רגע לפני. הם מתפרצים כי אנחנו לא רואים אותם. אנחנו נמשיך לנסות, ולטעות, ולתהות, ונתקרב קצת יותר כל פעם ונצליח לראות עוד קצת את עצמנו, ועוד קצת את ילדינו ובני זוגנו וחברנו. עד שנתעורר לאמת שהמקום היחיד שאינו זקוק למראה מבחוץ זו ההוויה.

כשיושבים מדיטציה, כשעוברים תהליך של התבוננות והתעוררות למי שאנחנו באמת, מגלים את הפתרון לצורך האינסופי שלנו בשיקוף מבחוץ. וזהו המקום הכי שקט, הכי אמיתי והכי שבע. אז אם אתם שבעים מלחפש בחוץ ולהישאר רעבים וצריכים, חפשו את המקום שלכם להתחיל תהליך של מסע אישי אמיתי אל מעמקי ההוויה.