הפגישה מתחילה עם קושי אמיתי מהחיים

היא מתקשה להישאר במקומות עבודה, ואם היא צריכה להגיע לאיזה קורס או פגישה, בשלב מסוים היא מרגישה שמכריחים אותה ואין לה יותר חשק ללכת. היא באה אלי להתעניין למה המוטיב הזה חוזר בחייה. ומדוע היא כל כך הרבה שנים מרגישה התנגדות כזו, שעולה לפתע והורסת לה דברים שטובים לה.

כשהיא עוזבת את המקומות או את מערכות היחסים, לרגע היא מרגישה חופשיה. מן תחושה כזו רגעית שהיא אדון לעצמה והיא עושה מה שמתחשק לה, במקום להיות תלויה באיזו תוכנית או לוח זמנים מוגדר מראש. היא ממש מרגישה תסכול כשיש לוח זמנים קבוע מראש. וכאמא, היא מתקשה להנחיל סדר ושגרה בביתה כי היא בעצמה מתנגדת לכך. היא יודעת שזה לא טוב לילדים אבל לא יודעת מה לעשות.

בהתבוננות עמוקה יותר, היא מגלה שהיא מרגישה שהיא פשוט מפסידה את החופש שלה כשהיא צריכה לחיות על פי לוח זמנים כלשהו. במבט לאחור היא רואה בעצב, כמה דברים גם הפסידה ומה היו התוצאות של הקושי הזה שלה. ולפתע היא מבינה שזה קשור באמא שלה. במערכת היחסים עם אמא תמיד חייתה בתחושה שאסור לה לעשות דברים, שהיא לא חופשיה להיות היא.

פעמים רבות אנחנו מרגישים לרגע חופשיים כשאנחנו אומרים "לא" לסיטואציה שנדמה שמגבילה אותנו – בשעות, בזמנים, בדרישות…ונדמה לנו שחופש זה לעשות רק את מה שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו רואים את זה בברור כשמדובר בילדים שלנו. הם חושבים שאם יגידו לנו לא, הם חופשיים לא לעשות את מה שאנחנו אומרים להם, וזה אומר שהם גדולים, שהם יכולים לבד, שהם אוטונומיים.

אך תחושת חופש שכזו נרכשת רק בתגובה לאירוע. ותגובה לאירוע זה לא חופש אמיתי. מכיוון שהתגובה שלנו בעצם מושפעת ונשלטת ע"י מישהו אחר, והיא לא תוצאה ספונטנית. זו ראקציה או התנגדות למישהו או למשהו. ואכן, האשה מהסיפור פה למעלה, מרגישה שהחופש הרגעי הזה, הופך מהר מאד למקור של תסכול, כי היא נלחמת במשהו כדי להרגיש חופשיה.

אז מה זה באמת החופש הזה שאנחנו כל כך רוצים להרגיש?
החופש להיות אני

אנחנו רוצים להיות חופשיים. להיות מי שאנחנו. ונדמה לנו שאם נעשה מה שאנחנו רוצים, אנחנו חופשיים להיות מי שאנחנו ולא מי שאחרים רוצים שנהיה. אז אולי כדאי כאן לעצור ולשאול דבר מה נוסף. מה זה בעצם אומר להיות מי שאני? מה המשמעות של השאלה הזו?

אם אנחנו נמצאים במרחב של חקירה והתבוננות פנימית אנחנו יכולים לגלות שתחושת החופש שאנחנו כל כך כמהים לה, להיות מי שאנחנו, מוציאה אותנו ממרחב המחשבות, הרגשות והתחושות, אל מרחב שקט ועמוק הרבה יותר של נוכחות. והנוכחות הזאת, כשהיא מתגלה בעוצמתה, היא ממש מורגשת כאמיתית. הנוכחות הזו זו אני.

אז אם אתם נתקלים בתופעה הזאת אצלכם או אצל מישהו יקר לכם, שימו לב שההתנגדות שיגידו לי מה לעשות ומתי לעשות, כדי להרגיש חופשיים, זו בעצם הסתרה של משהו עמוק הרבה יותר. זו הסתרה של דבר מה שחסר ואנחנו מחפשים אותו בחוץ – באקטינג אאוט. בפעולה שהיא התנגדות בהסוואה. רק כדי לא להרגיש שאנחנו חסרים, פגיעים וללא תחושה אמיתית של אוטונומיה.

ההתבוננות פנימה אל תוך החסר מצביעה אל האוצר האמיתי.

כך מסתבר, שאוטונומיה היא החופש להיות – בהוויה – בהווה. שם אין שום התנגדות למישהו או למשהו, לא בתוכי ולא מחוצה לי. שם אני מרגישה חלק מ…ונפרדת מ….זוהי אוטונומיה ברמה של ההוויה והיא הצד העמוק של האוטונומיה. למדו אותנו שהחופש של האגו שלנו אומר להיות עצמאית כלכלית, להצליח לבדי, להיות חופשיה פסיכולוגית ורגשית מאחרים, לא להיות תלויה באף אחד וכו' וכו'.

הפסיכולוגיה המערבית מאדירה את היכולת שלנו להיות אוטונומיים. זו התוצאה של היותנו נפרדים מהורינו ויכולים לבדנו. זו המטרה של כל אדם – להיפרד, להפוך לאינדיבידואל. לכל אחד מאיתנו שיש ילד או שניים בבית מכירים את זעקות השבר, את הצעקות, את כל אותם מופעים נהדרים של נפרדות. כך הילדים שלנו מנסים בהתנגדות שלהם להוכיח לנו שהם לא אנחנו. שהם יכולים לבד. שהם חושבים ומרגישים אחרת מאיתנו.

הערגה של האגו זה להיות נפרד, להיות אוטונומי.

זה מה שכל אגו מתפתח צריך. להרגיש את את הגדילה וההתבגרות לכדי אדם אינדיבידואל ואוטונומי, חופשי לדאוג לצרכיו, עצמאי, אחד שעושה את זה, שתומך בעצמו, מחליט על חייו. אך הרבה מהאנשים הכי מצליחים, הכי יכולים, הכי מוכשרים לעמוד על שלהם, יכולים להרגיש בתוך תוכם, ריקים. ודבר קטן מאד, מילה או מעשה מפעילים אצלם התנגדות רבה.

הפרדוקס המדהים הוא, שמצד אחד אנחנו מקווים לבנות אגו יציב ואוטונומי ומצד שני אם אנחנו מתחילים להתעניין בצד הרוחני שלנו. אותה אוטונומיה שאנחנו בונים בגאווה רבה הופכת לבית הכלא שלנו. היא מלאה בדימויים עצמאיים שנופלים כקלפים ברוח ובעצם מזווית הראייה של ההוויה הם אינם אמתיים, ואף לא קיימים.

אז באמת כדאי לשאול האם חופש של אגו יכול להיות החופש האמיתי? לא פלא שאנחנו מרגישים רוב הזמן, ורוב היום בהתנגדות למשהו או למישהו. אנחנו במרדף אינסופי להרגיש חופשיים והחופש הזה אף פעם לא מחזיק מעמד הרבה זמן. כי האגו רובו ככולו מורכב מאמונות, דפוסים ותבניות התנהגות. ומה שנדמה לנו כחופש זה שיח בין שני אנשים עם דימוי עצמי. דימוי מדבר עם דימוי.

כשאנחנו מקדישים זמן להתפתחות הרוחנית שלנו, אנחנו מגלים עם הזמן את הטעם האמיתי של האוטונומיה. את המלאות הזאת בגוף, את העוצמה בבטן, את הנוכחות שאינה תלויה בשום דימוי ובשום תגובה מחוצה לנו. אנחנו אז פועלים בספונטניות והתגובות שלנו הן לא תגובות לדבר מה אחר, אלא דיבור או מעשה שמגיע ממקום עמוק, מחובר, אמיתי, ללא מורא, ללא השוואה – חופשי באמת.

בא לכם שוב לעזוב עבודה, זוגיות, בית, חברים?

קרוב לוודאי שאם תתבוננו פנימה תגלו שהתחושה היא בדיוק הפוכה. שברגע זה אין לכם מספיק תמיכה, שאתם חסרים, חוסר בחופש אמיתי ומנסים לברוח מלהרגיש את זה. את החור הזה של אני לא באמת חופשי. ואם שוב תעזבו, תחושת העזיבה תייצר לרגע או לכמה ימים הגנה נפלאה, את התחושה שאנחנו יכולים לבד, שאנחנו חופשיים. עד לסיבוב הבא.

כשתתמסרו לעבודה פנימית שכוללת גם עבודה רגשית/פסיכולוגית וגם התפתחות רוחנית, תפתח בפניכם דלת המאפשרת גם וגם. גם לחיות את החיים במלאות, בחופש האמיתי לו אתם כמהים וגם להשתחרר מהמרדף אחרי חופש. האיכויות האמיתיות הקיימות בכם יופיעו ותהיו האדם שהנכם.

ואולי במצבים מסוימים לא נהיה חופשיים לעשות את מה שאנחנו רוצים, אבל תמיד נהיה חופשיים להיות מי שאנחנו. ואולי מישהו לתקופות ינסה לשלוט במעשינו או להצר את צעדינו. אם אנחנו במגע עם הנוכחות והמודעות שהיא אנחנו באמת, שום דבר לא יכול לגעת בחופש האמיתי הזה. ההתעוררות לטבענו האמיתי היא האוטונומיה השלמה.

לפגישות אישיות, התפתחות רגשית ורוחנית – 054-5908590