שאלה:

עושה רושם שלאחרונה יש יותר ויותר טיפול דיאדי (הורה-ילד) במסגרת הטיפול הרגשי. אשמח אם תוכלי להסביר על ההבדלים בין טיפול בילד בלבד כאשר ההורה לא נוכח ומתקיימת שיחת הורים אחת למס' חודשים לבין טיפול דיאדי?

תשובה שלי: 

טיפול דיאדי – הוא נושא עמוק וחשוב עבורי ואני כמטפלת מאד מאד מאמינה בחשיבות שלו בטיפול הרגשי. השוני הוא בכך שההורה מגיע ושנכנס לטיפול כשותף פעיל, פעם האם ופעם האב ולאחר כשתי פגישות כאלו ניתנת הדרכת הורים על שתי הפגישות. בפגישות ישנן כמה גישות. אני אישית נוהגת לאפשר לזוג להנות בספונטניות מהביחד שלהם ומתערבת כאשר אני שמה לב לכשלים בתקשורת המקרבת בין השניים. ולעיתים אני מציעה פעילות שתעלה אתגר מסויים ביחסים, או להפך שתקרב בין הזוג. הפעילות יכולה להיות בתנועה או באמנות. כאשר הילד מאד צעיר מאד חשוב לבנות איתו מה שנקרא הקשרות בטוחה. הקשרות שכזו מאפשרת לילד להרגיש בטוח ומווסת. רובנו לא גדלנו להורים שהיו ערים ומודעים לכך ולכן אין לנו תמיד את הכלים להעביר הקשרות בטוחה לדור הבא. הקשרות לא בטוחה מתאפיינת בטראומות קטנות לאורך השנים הראשונות של ההתפתחות שלנו, כאשר לא תמיד ההורה נמצא קשוב לצרכים שלנו, כאשר ההורה דואג לרגשותיו במקום לרגשות של הילד, למשל נבהל מאד או דואג מאד או מתוח מאד ולכן מתקשה להרגיע את הילד שלו. או הורה אמביוולנטי או לא צפוי בתגובותיו. לפעמים מגיב כך ולפעמים אחרת. הורה שלא מווסת דיו בעצמו ולכן מתקשה לווסת את הילד. בטיפול דיאדי אפשר לראות בזמן אמת כיצד זה קורה בחדר ואני מייד מאפשרת תיקון. למשל אם עם ילדתה בת התשע. האם מגיבה בביקורת רבה ובנוקשות לכל התנהגות של הילדה ולא מודעת לכך. כאשר זה קורה בחדר אני עוצרת להביט בזה יחד. ואנו בודקות מה הילדה מרגישה בעקבות תגובת אמה ומה האם מרגישה והאם היא יכולה למצוא דרך מקרבת ואוהבת לומר את רצונותיה וצרכיה. אותו דבר לגבי ילד שתמיד כעוס או עצבני וההורה אינו יודע כיצד לגשת אליו. אנו מתאמנים בחדר בזמן משחק. הרבה הורים חושבים שהילד בחדר לא יוציא את הכעסים שלו את התפרצויות הזעם שלו….אם רק הקירות היו יכולים לדבר, כמה התקפות זעם היו ואיזה יופי היה להחזיק את זה יחד עם ההורה, להביא ריפוי למקומות הכואבים כל כך של הילדים שלנו ושלנו ההורים. גם ומכיוון שלאחר כל פגישה כזו אני יושבת לבד עם ההורה ואנו מנתחים את הארוע ולמדים ממנו. וכמובן שהילד מקבל שעה של ביחד מזין עם ההורה שלו

שאלה: 

אחד מהבנים שלי כנוע ומוותר בגן כשמרביצים לו/חוטפים לו וכו.
הוא הולך ולא מתמודד למרות שיחות חוזרות על זה שייאבק ודוגמא אישית מאחיו התאום שבאותו הגן.
הוא אומר לי שהוא "חלש" והשני "חזק" וכו. שלשום ראיתי את זה "בשידור חי" איך ילד מרביץ לו והוא בורח (והבן ש
לי מאוד מאוד חזק, מפליא את מכותיו באחיו כשהוא רוצה).
אני לא מצפה שיהפוך לילד אלים אלא רק שייגן על עצמו.
הוא בן 3.5 שנים והוא במעון ובשנה הבאה עולה לגן עיריה.
אשמח להמלצות איך לחזק את הבטחון העצמי שלו. מה להגיד? איך להנחות? טיפול?
אולי חוג שחייה או חוג כדורגל? לא מתה על חוגי אלימות כמו קארטה וכאלה… אולי בגיל בוגר יותר.
רציתי רק להוסיף שקשה לו להתמודד עם כשלונות/אי-הצלחות אם זה במשחקים או דברים שהוא לא מצליח הוא מתייאש ובוכה.
תודה מראש.

תשובה שלי: 

לגבי בנך. כאשר תוקפים אותנו יש לנו כמה אפשרויות השרדותיות. לברוח, לתקוף, לקפוא במקום או להתעלף… נראה שבנך נוטה לתגובות של קפיאה ובריחה. לכן, כל פעם שאת רואה אותו משתמש בכך והכוונה גם לקושי עם כשלונות, כנראה גם שם הוא חווה לחץ מהסביבה, סימן שהוא נמצא במצב של מתח, ותחושה שמשהו תוקף אותו. תקיפה היא לא רק תקיפה של "אריה" או ילד שבא להרביץ, או לדחוף או לחטוף משחק. המוח שלנו מפרש תקיפה גם כלחץ מהסביבה להצליח בדבר מה לפני שאנו מוכנים לו. זו התקפה וננהג בה בדיוק כפי שאריה תוקף אותנו. או נברח או נקפא ונרגיש חלשים או נתקוף חזרה. במידה ואת רוצה שהוא יתקוף חזרה את בעצם משמרת את הפחד שלו. אני הייתי רוצה לדעת מה מפחיד אותו כל כך, ממה הוא חושש, מה הוא מרגיש, מה היה לו "יותר מדי, חזק מדי, מהר מדי" שגרם לו להיכנס למערכת ההגנה ההשרדותית שלו. כך, לאט לאט, כשההורה עוזר לילד להבין את עצמו, הילד אז יכול לצאת ממעגל ההגנה ההישרדותית ולפעול מתוך המוח הקדמי, כלומר לומר את הרצון שלו, לומר מה מפריע לו, לדבר, להשתמש ביכולת וורבלית, בוגרת ועצמאית. הוא צעיר וזה בדיוק הזמן ללמוד את זה עם עוד ועוד התנסויות מהחיים. בהצלחה

שאלה:

כשאני מתשאלת אותו על ה"למה", אני מקבלת תשובה שהוא (הבן שלי) חלש והשני חזק. מה שלא משקף את המציאות.
לא הבנתי ממך מה עוד אני אמורה לתשאל אותו ואיך לעזור לו להתמודד כמו שאמרת-כדי לפעול מהמוח הקידמי.
ומה לגבי מה ששאלתי אותך על חוגים (שחייה או כדורגל)-האם זה יבנה את הבטחון העצמי שלו.
תשובה שלי:

השאלה "למה" לוקחת אותנו ישר אל הראש ואני רוצה שתתייחסי לרגש שלו. רגש צריך שאלות שמתחילות ב "איך" "באיזה אופן" ב"מה"…איך הרגשת כש… מה אתה צריך כשזה קורה לך….קודם כל להתייחס לעולם הרגשי והתחושתי שלו. איך זה הרגיש לו בלב בבטן כשהילד הזה עשה לו ככה וככה….אחרי שיצרת איתו קשר רגשי והצלחתם יחד למלל את העולם הזה רק אז אפשר ללכת למוח הקדמי כלומר לבדוק איתו אילו עוד אפשרויות פעולה יש לו במקרים שכאלו… לגבי חוגים – אני חושבת שפעילות פיזית וכמובן קבוצתיים יכולה להעצים את תחושת הערך והביטחון העצמי שלנו באופן עקיף. מעצם זה שאנו חלק מהצלחת הקבוצה או חווים הצלחה פיזית שלנו לשחות מרחק מסוים או באופן מסוים. זה עדיין לא לוקח מאיתנו את האחריות ההורית להעצים את הביטחון של הילד שלנו בכך שאנו נמנעים מביקורת ושפיטה, בכך שאנו מהווים מראה ליכולות וגם לקשיים. דמייני עצמך פשוט מראה משקפת. הוא אומר אני חלש. אין טעם לומר לו אתה חזק. זה לא מראה. המראה תגיד "אתה מרגיש חלש". ואז ממשיכה להתעניין מה מרגיש חלש, איפה מרגיש חלש, כמה חלש, לתת לזה מקום, כי זו התחושה הסובייקטיבית שלו והיא מאה אחוז. אם יש לו לגיטימציה להרגיש חלש עד הסוף רק אז נוכל יחד איתו למצוא את הדרך להתחזק.

שאלה: 

איך יודעים להבדיל בין בעיית משמעת והתנהגות של הילד לבין זה שצריך טיפול רגשי?

תשובה שלי: 

במפגש אינטייק עם ההורים אנחנו בודקים יחד מהם הכוחות והיכולות של ההורים לעשות עבודה לבד יחד עם הנחיות שלי ולעזור לילד שלהם להתמודד בדרכים בוגרות עם החיים. ובכך לשנות דרכי התנהגות ובעיות משמעת. יחד אנחנו מחליטים להביא את הילד לטיפול מכיוון שנראה שהוא צריך מקום משלו, מרחב משלו, לבטא רגשות, קשיים ואתגרים מעולמו הפנימי. לעיתים הדרכת הורים מספיקה, לעיתים תהליך שעובר ילד בטיפול מאד משמעותי עבורו ומחזק את הביטחון העצמי שלו ואת תחושת האני האינדיבידואלי. וגם זה יחד ובתמיכת ההורים בבית

שאלה: 

אנחנו ממתינים להתחיל טיפול רגשי דרך התפתחות הילד. איך לספר על זה לילד ? מה לומר לו ? ומה להגיד לאחותו התאומה שלא הולכת איתו ?….

תשובה שלי: 

אני מקווה שתוכלו להיפגש עם המטפלת לבד לפני תחילת הטיפול ולשאול גם אותה מה היא מציעה לומר לילד שלכם. אני אישית מנסה תמיד לבדוק עם עצמי מה הייתי אומרת לבתי לו הייתי מביאה אותה לטיפול. אם היא היתה מעל גיל 6 הייתי אומרת לה "אגתה, את יודעת שיש דברים שאני לא יודעת לעשות ואז אני מבקשת עזרה. (ואני נותנת דוגמא), לך יש דברים שאת לא יודעת לעשות? (ואז עוזרת לה לחשוב, אם זה חברתי, או אישי), אז אבא ואני התקשרנו ל – X והעבודה שלה זה לעזור לנו לחשוב יחד על פתרונות כדי שנצליח, כדי שנשתפר, כדי שנדע מה עושים כש…., היא ממש תשמח לפגוש גם אותך, להכיר גם אותך, לשמוע מה את רוצה ללמוד. ואנחנו הולכים יחד. היא תיפגש איתך וגם איתנו". לי כמטפלת חשוב מאד שהילד ירגיש שהוא לא לבד, שאנחנו יחד בקושי, שאנחנו משפחה ואנחנו עוזרים אחד לשני. וגם האחות התאומה תעזור לנו, אפשר לשתף אותה ולספר לה. ולהציע לה להיות שותפה מהבית. אם מסתירים, או הופכים את זה לחוג, או משקרים, הילדים מאד רגישים ומיד קולטים את זה. וזה גם מוריד מהאפקטיביות של הטיפול עצמו. ושוב זו הגישה שלי. אני מניחה שבהתפתחות הילד התשובות שתקבלו יהיו אחרות לגמרי ואפילו הפוכות. ולכן תבדקו מה נכון לכם. דמיינו עצמכם כילד ובדקו מה היה נכון לכם לשמוע מההורים שלכם

שאלה:

אנחנו בטיפול רגשי עם הבת כבר חצי שנה. היא בת שש. נראה שזה לא מתקדם לשום כיוון , אין ממש תוצאות או שככה זה לאט לאט? מתלבטים אם להמשיך . נשמח לעצות הכוונה על מה לשים לב וכמה זמן בדרך כלל אורך טיפול כזה

תשובה שלי:

אינני יודעת מה הסיבה להפניה לטיפול. ישנם מקרים שדורשים זמן רב ולכן אינני רוצה להקל ראש בדבר. ישנם ארועים שילדים עוברים, ישנן טראומות, ישנם ילדים שחווים גרושים קשים ולכן יהיו טיפולים ארוכי טווח. כשאני מרגישה שמשהו תקוע בטיפול כמטפלת אבדוק אם מתקרב שינוי חשוב או שאכן אין באפשרותנו כרגע להעמיק את הטיפול ואז אשב עם ההורים ונעשה יחד brain storming. זה הטיפול שלכם ולכן קחו עליו אחריות. תפגשו עם המטפלת והיו סקרנים לגבי הרגשות והתחושות שלכם. יהיה מעניין מאד לגלות מדוע אתם חשים כך לא כן?

שאלה: 

הי מירב ,
התאומות שלי אמנם רק בנות שנתיים וחצי אבל כבר אני רואה הבדלים מהותיים בניהן וחוששת מקינאה
אחת חכמה מאוד מבריקה קולטת דברים מאוד ורבלית פותרת פזלים בשניות והשניה קצת פחות וכשאני מנסה לעבוד עם ה"קטנה( ב2 דקות ) שואלת אותה שאלות אחותה כבר מגלה
 לה ופותרת בשבילה 
מצד שני ה"קטנה" יפה מאוד מהממת כולם סביבה אין מצב שהיא בשטח ומישהו יפספס אותה נורא כריזמטית סוחפת באישיותה וגנדרנית
איך אני יכולה למנוע קינאה בנהן אם בכלל?

תשובה שלי: 

שאלה נהדרת והיא לוקחת אותי מיד אליך. הייתי שואלת אותך (ואת יכולה לענות לעצמך, או לשתף פה או בפרטי) מה היחס שלך לקנאה. מה קנאה מעלה בך. האם היתה קנאה במשפחתך בין אחים ואחיות ואם כן מה היתה ההשפעה של אותה קנאה עליך. כשאני חקרתי את הקנאה שלי באחרים גיליתי שהיא נובעת מכך שאני מרגישה שמשהו חסר לי והמשהו החסר הזה נמצא שם בחוץ אצל מישהו אחר. וכזה אני רוצה. כשיהיה לי כזה אהיה שלמה. ואז יצאתי למסע לגילוי עצמי. וגיליתי שאני כבר שלמה. והקנאה נעלמה. כשאני רואה את הילדים שלי מתוך נקודת מבט של קנאה, זה מה שרואים. קנאה אי אפשר למנוע, זה רגש אנושי וזה הכל. מה שכן ניתן לעשות זה להוות כהורה מראה לאני הייחודי והאינדיבידואלי של כל ילד, ותאומים בכלל זקוקים לכך. שההורה יראה את הייחודיות שלהם. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. אז לאחת אפשר לומר "פתרת את הפזל ממש מהר, ואת מיד יודעת את התשובה לשאלות שלי" כמה שאת נהנית מזה. ולשנייה ניתן לומר "ראיתי היום כמה נהנת מהבגדים והשיער שלך, מה הכי אהבת בך היום?" בלי שום קשר לקנאה. כל אחת והייחודיות שלה. אם אחת לוקחת לשנייה את ההזדמנות לעשות דבר מה, אפשר לעזור להן להסתקרן מה יקרה אם נענה את התשובה בלב ונמתין שהאחות תמצא את התשובה שלה גם כן ואז הן יגידו יחד. וזה בסדר שלכל אחת תהייה תשובה אחרת או דרך אחרת לעשות פאזלים.

שאלה:

היי מירב, אחד מהתאומים ילד מאוד רגיש לעומת אחיו.בני שנה ועשרה חודשים. דורש כמובן צומת לב רבה ואין לי בעיה עם זה אבל ממש לא יודעת איך להתמודד במצבים שונים. מגיל 0 קם משינת בוקר וצהריים תמיד בבכי וצרחות, דוגמא נוספת: היום למשל בבוקר היינו בטיפת חלב אצל רופא לביקורת, 40 דק רק בכה וצרח ונבהל (כל רופא אותו סיפור ממש סרט ללכת איתו לרופא ולא משנה כמה אני מנסה להרגיע ללטף ולהראות לו שאני פה לידו)

תשובה שלי: 

כמה תאומים שונים הא? ואיזה חוסר אונים לא להיות יכולות לעזור לווסת את הילד שלנו. על זה אענה לך לא רק מנסיוני כמטפלת אלא גם מנסיוני כאמא. ככל שבתי גדלה אני מבינה שהיותי אמא טובה דיה אומר שישנם דברים שבתי חווה ומרגישה ושלא תמיד אני אוכל לספק לה ולהיות עבורה הרחם האולטימטיבית. שהעולם יציב בפניה אתגרים מסוגים שונים כדי לצמוח, ללמוד את העולם ואת עצמה. ואני, אני רוצה להיות שם כמקום הבטוח בסופה. כמגדלור בים סוער. על פי התאור שלך בנך הרגיש אכן רגיש. מעברים, שינויים, אנשים זרים שנוגעים בו, הוא חווה בתדר גבוה מאד מאד. אז מבחינת תחושת הביטחון שלך כאמא חשוב שתהיי יכולה לווסת את עצמך כשזה קורה ולא להיכנס יחד איתו לסערה. את שם מלטפת, מרגיעה כשאת עצמך רגועה. ברגע שאת כותבת "אני מנסה" אני שואלת את עצמי אם יש שם מאמץ יתר, כי את לא מצליחה אז כנראה שאת לא מנסה מספיק. את עושה את המיטב שלך. אפשר להוסיף לזה מלל. להסביר לפני שהולכים לרופא מה יקרה. אפשר להראות את זה במשחק עם בובות. אפשר להסביר לו שוב ושוב לפני שהוא נרדם צהריים מה יקרה כשהוא יתעורר. אפשר ללחוש לו כשהוא ישן באוזן, שהכל בסדר, שהוא יתעורר ומה הוא יראה, שאת אוהבת אותו, מילים ומשפטים של ביטחון ואמון בעולם. (זה בכלל טוב כל הזמן לומר גם אם את חושבת שהוא לא מבין, הוא מבין). הוא רק שנה ועשרה חודשים בעולם הזה פלוס תשעה חודשים בבטן. חשבי עלינו הגדולים כביכול כמה דברים יכולים לערער את שלוות הנפש שלנו, אז בטח ילד שחי כל כך קצת זמן בעולם הפיזי. סבלנות, התמדה, ביטחון, הורידי ממך את רגשות האשם וחוסר הביטחון שלך. וגם כמובן אם בן זוג בסביבה הוא יכול לתמוך בך ובילדים.