אנחנו רגילים לחיות עם רגשות ורגילים לחיות אותם כך. אני כועסת, אני עצובה, אני שונאת, אני שמחה. איננו יודעים בעצם שכל רגש הוא דלת למרחב עצום של מהות שמסתתרת לה מתחת. מרכז הלב שלנו מביע את עצמו ברגשות. אך זה החלק המוחצן שלו. מרכז הלב שלנו כל כך חשוב. הוא תמצית חיינו, מהות המשמעות שלנו. איך אפשר לחיות בלי לב. כמה אנחנו משתמשים במשפט "אין לו לב", "יש לה לב ענק"…האם שמתם לב שכשעושים משהו מהלב יש מוטיבציה גדולה יותר לעשות אותו? כשהלב איתי אני יכולה להשיג את מה שאני רוצה, עם אהבה והכרת תודה. הלב מושך אותי, את הנשמה כולה. כשהלב איתי יש לי עניין במה שאני עושה, באנשים שאני נמצאת איתם, בעולמי הפנימי.

ההרגל שלנו הוא לחפש תמיד בחוץ את המשהו הזה שיעשה אותנו מאושרים, מרוצים ושמחים. במיוחד כשאנחנו מרגישים לא טוב אנחנו נחפש את הדבר הזה שייתן לנו תחושה של שביעות רצון, שהזוגיות או העבודה, הקליינטים, האוכל, החופשה, הילדים…שמשהו ייתן לי חזרה את התחושה הטובה. אך כל השג כזה הוא זמני, מכיוון שתחושת הרווחה האמיתית שלנו מהחיים מגיעה רק מהיותנו פתוחים לטבע האמיתי שלנו.

כשאנחנו מתחילים במסע רוחני, אנו רוצים להתעניין בכל האופנים בהם אנו מחפשים סיפוק מחוצה לנו. ולהתעורר לעובדה שהכל קיים בתוכנו. העושר והמלאות של הקיום שלנו כולו נמצא בפנים. זה קורה כאשר אנחנו נשארים עם מה שקורה לנו, ומתקרבים לחוויה שלנו ועוזבים את כל ההגנות ומאפשרים לעצמנו לחוש פגיעות.

אם אנחנו אוהבי אמת אנחנו קרובים להתנסות שלנו ולא בורחים ממנה, נעימה או לא נעימה. אחד החסמים לאהבת האמת זו השפיטה שלנו לגבי ההתנסות אותה אנו חווים. ואחת הדרכים להשתחרר זה לרדת לעומקן של הרגשות. לחקור את אותו ארוע בחיים שחוזר על עצמו, ארוע שגורם לי להיות אגרסיבית כלפי מישהו או תחושה של חוסר ערך בתחום מסוים בחיים רגש שחוזר שוב ושוב. אם נחפש את הפתרון או האשמה מחוצה לנו נגרום לעצמנו סבל מיותר שחוזר על עצמו. הדפוס יחזור על עצמו שוב ושוב.

השכבה הראשונה שאנו רואים כאשר אנו חוקרים אירועים בחיינו זו שכבת התגובתיות, הכעס, העצב, השנאה, הריקנות, הדיכאון. וחשוב מאד להרגיש את הרגשות האלו. כדי לא להרגיש אותם עלינו לסגור את ליבנו, ואז אנו סוגרים את ליבנו לכל רגש. המסע של הלב הוא לאפשר לעצמנו לחיות כל רגש שעולה ולהפוך ליותר רגישים , להרגיש יותר ויותר.

דרך הלב אנחנו יוצרים קשר עם אחרים. וככל שאנחנו פתוחים בלבנו לחוויה שלנו את עצמנו כך אנחנו פתוחים לאחרים. פתוחים לרגשות של אמפתיה וחמלה לאחרים. הדרך ללב פתוח עוברת בכל ההתנגדויות שלנו למצבים רגשיים שאנו מתביישים בהם, מסתירים אותם, מכחישים ומדחיקים. ואז עלינו להתחיל קודם כל להתבונן בהתנגדות עצמה בהגנות שלנו מלהרגיש. למה אני לא אוהבת להרגיש חסרת אונים, מדוע אני פוחדת להרגיש חסרת אונים. למה אני תמיד כועסת כשהילדה שלי או הבעל שלי עושים כך וכך…או למה אני בוכה כל פעם שאומרים לי בעבודה שמה שעשיתי לא מספיק טוב.

ככל שנעמיק במבט נגיע ונוכל להרגיש את העצב ואת החמלה. ככל שנעמיק להרגיש את הכעס נגיע לעוצמה שלנו, ושנעמיק לגעת בשנאה נגיע לדממה. הרגשות הם פילטר שדרכו אפשר להגיע לנשמה. אם נעקוב אחרי סימני הדרך של הרגשות שלנו, נגיע למרחבים של מהות.

במפגשים אישיים עמי אנו מתחילים להתבונן במה שקורה ביומיום, מתבוננים על נושא שמטריד אותנו, מתבוננים ברגשות שהוא מעלה בנו, רואים מה אנו מקבלות ומה לא מקבלות מתוך הרגשות שנושא זה מעלה בנו. וכשיש סקרנות ונוכחות מתבוננת ומקבלת הרגשות נמסים ובמקומם עולה תחושה של מרחב, הוויה, של מקום בו יש חופש להיות, לחשוב ולהרגיש הכל. ואז אפשרי לבקש תשובה חדשה לשאלה או אתגר בחיינו. כי מרחב התשובה שלנו לא מצומצם עוד ומוגבל בגלל הפחד שלנו להרגיש עד הסוף. יש אז אובייקטיביות במקום שפיטה וחמלה במקום ביקורת.