כשאתם מתבוננים אל העבר שלכם, אל כל אותם ארועים בחייכם שבהם הייתם זקוקים שמישהו יבקש מכם סליחה. ולכל הארועים בהם מישהו חיכה מכם לסליחה. האם היא הגיעה? באיזה אופן היא הגיעה? והאם היא הספיקה? האם הסליחה הזו הספיקה להמס את המקום העמוק בתוכנו שרוצה עדיין להעניש בחזרה את מי שפגע? האם קיימת בכלל סליחה שיכולה להכיל את הנפגע והפוגע בתוכה, את הקורבן ואת התוקף כאחד?

הקונסטלציה המשפחתית מביאה לנו את הסליחה הזאת בדיוק. את הסליחה שכוללת את כל המצב ולא מדירה אף אחד מתוכה. כדור שלישי לשואה תופעת הסליחה כלל לא היתה קיימת במשפחתי. פשוט לא דיברו על הגרמנים. ואם אפשר גם לא לדרוך עוד על אדמת גרמניה מה טוב. כל מה שיכלו לומר זה "יימח שמו". אנחנו הטובים והם הרעים. שמנו חשוב יותר משמם.

כבת דור שלישי לשואה וחלק מהלב של כל בני משפחתי נותר סגור. סגור כי הוא תמיד צריך להדיר דבר מה מתוכו. אי אפשר להכיל את כולם. יש טובים ויש רעים. והרעים נשארים מחוץ ללב הזה. מתווספת לזה גם תחושת עליונות. אנחנו, נחליט מתי ואיך לסלוח. מי שמעל, מי שטוב הוא בעל המילה.

הקונסטלציה המשפחתית מאפשרת לנו להרגיש שסליחה אמיתית נאמרת בין שווים. כשאנחנו יכולים לראות את הכאב גם של הצד הפוגע. איך בכלל אפשרי לפגוש את התוקף כשווה לקורבן? הקונסטלציה המשפחתית מאפשרת לנו להתנסות ולהיות נציגים של התוקפים ושל הקורבנות. להרגיש את השנאה, את הקנאה, את המרירות, את המפלצות, את הרצון העז להעניש, את הצורך העז בסליחה ובצדק.

כשאני עומדת במיקום של הקורבן ויכולה להיפגש עם התוקף שבתוכי, אני אז רואה את התוקף כשווה לי. אני רואה את מה שהוא גרם לעצמו בכך שתקף אדם אחר בכל דרך שתהייה. וכתוקף, כשאני מעיזה להרגיש את הכאב של הקורבן אני רואה אותו כשווה לי. ואז אין צורך באמירת סליחה על דברים שהם לא נסלחים באמת. אלא יש צורך בראיית האמת, ולעיתים אף בשתיקה. שתיקה של חמלה.

כהורים, אנחנו עומדים פעמים רבות מול הדילמה את מי מהאחים להעניש והנטייה המיידית כמו בחברה כולה היא להעניש את הפוגע, את הרע, את המרביץ. כהורים יש לנו את ההזדמנות לראות את הכאב של האח הפוגע ובמקום לבקש מהאח הנפגע לסלוח לאח הפוגע, להראות להם אחד את כאבו של השני.

אז אם כך, באיזה אופן ניתן באמת לסלוח? רק כשנאפשר לעצמנו להרגיש את העושר של ליבנו. כשניגע במעמקי השנאה ואיתה במעמקי האהבה. כי אחת לא קיימת ללא השנייה. כשילדיהם ונכדיהם של התוקפים מתבוננים בעיניהם של ילדיהם ונכדיהם של הקורבנות הם כמו מראה זה לזה. מראה לאותו כאב, לאותה בושה, לאותה אשמה.

לא אשכח איך בסדנה בה נכחתי, יהודיה ישראלית יחידה בין גרמנים, רובם צאצאים של חיילים גרמנים, הרגשתי לראשונה בחיי את תחושת האשמה שאני בחיים. האשמה שאני חיה ובגללה כל בני התוקפים פה לצידי, צריכים להרגיש אשמים גם הם. באותה נשימה ביקש ממני המנחה לבדוק מה אני מרגישה כישראלית כשאני מדמיינת את עצמי מתבוננת בפניהם של צאצאים פלשתינאים. לראשונה חשתי בכאבם וראיתי איך גלגל הקארמה מסתובב לו. ומקורבנות שואה, הפכנו לתוקפים. וכל תחושת ה"אנחנו צודקים" נמסה.

וכל פעם שאני מרגישה צורך להעניש מישהו, את מי אני מעתיקה? את התוקף עצמו. הטבע של הלב שלנו היא לכלול הכל. אהבה עוטפת כל. אהבה ואמת. וכל דבר שלב זה ינסה להוציא מתוכו (הפלות, מערכות יחסים קודמות, אמא שפגעה, אב שנעלם, ילד שאומץ, אח שפשע) יהפוך לאבן כבדה בליבנו המסתירה את אהבת החינם. את הסליחה האמיתית עצמה.

כשאנו נעמדים כנציגים בקונסטלציה המשפחתית, שוב ושוב בתפקידים כה רבים. פעם בתור סבא שעזר לנאצים, ופעם בתור ילד שנותר יתום, פעם בתור אישה שבעלה נהרג במלחמה, ופעם בתור בת זוג שפגשה אהבה גדולה. אנחנו מתאמנים בלפתוח את ליבנו למכלול הרגשות  האנושי באשר הוא ללא מורא.

כשאנו פוגשים בסיפורים האישיים והכה אנושיים של בני האדם, בקונסטלציה, אנו יכולים אז להרכין את ראשנו בחמלה אמיתית לנוכח הסבל והכאב האנושיים וגם לנוכח האהבה העצומה שזורמת וכוח החיים. השמחה הגדולה שמופיעה כשכולם שבים הביתה, כל הרגשות, כל חברי המשפחה, כל הסודות, הכל הכל, היא עצומה. לאחריה פוגשים בלבנו אמפתיה חדשה לשבט בני האדם. ותחושה עמוקה של שייכות.

בעבודתי הפנימית לא פעם פגשתי בקושי המרכזי לסלוח. הצורך להוציא מהמערכת נטוע כולו בהיסטוריה הפרטית של כולנו. עת היינו ילדים צעירים והתבקשנו לנטוש את ההוויה, את גן העדן בכדי להצטרף לשבט בני האדם. בלב ליבנו אנו עדיין מתקשים לסלוח לעצמנו על כך. על שנטשנו את אורנו שלנו. על שנטשתי את מי שאני באמת.

כשהסליחה אמיתית, לבבית, אנו יכולים להחזיק ולהתפלל בליבנו גם עבור התוקפים. אנו אז רואים את הגורל שלהם ואת גורלם של ילדיהם. כשאנו מסוגלים לעשות זאת, אנו חופשיים באמת מכל סיפור. מכל אמירה של "הם אשמים", מכל אמירה של "זה לא היה צריך לקרות לי". אנו מקבלים את המציאות כפי שהיא ובאותה נשימה מרגישים את הגבולות שלנו. למה אנו מסכימים ולמה לא.

הקונסטלציה המשפחתית מציעה לנו להמיר את בקשת הסליחה הרגילה, אשר מערבבת אותנו עם אותה אנרגיה שחטאה וגורמת לתחושה של אי שיוויון, לאפשרות לכלול את המציאות כולה. כי החטא או הסוד יותר משהוא רוצה סליחה, הוא רוצה להראות, רוצה הכרה. כל עוד לא מכירים בו ומעבירים אותו מדור לדור, מאדם לאדם, באמירת סליחה בהרף פה, היא תמשיך לחפש מישהו שיכיר בה, והיא תעשה זאת ע"י כך שתבטא עצמה בדרכים מוזרות כמחלות, בעיות התנהגות, ותחושת אי שייכות.

מה שהחטא צריך, זה שיראו אותו, יקבלו אותו, יכללו אותו, יקחו עליו אחריות בכך שמכירים בו. פעמים כה רבות ראיתי בקונסטלציה כיצד נעמד ילד מול אביו, אם מול בתה, או אח מול אחותו, או פושע מול קורבן ומבקש סליחה. והסליחה אינה מניעה דבר. היא נאמרת ומתפוגגת ונשאר טעמו המר-חמוץ של הכאב.

אך ורק כאשר שני הנציגים בקונסטלציה מסוגלים לעמוד זה מול זה בקבלה מלאה. לב מול לב. בן אדם מול בן אדם. גורל מול גורל. אף רגש, מחשבה או תחושה אינה נותרת בחוץ. והסליחה היא עצם העצירה, ההתבוננות, הכוונה, התפילה, הטקסיות בה אדם פוגש אדם במקום זאב פוגש זאב.

אם תקופה ארוכה אתם מרגישים תקועים בתחום כל שהוא בחייכם. אם מערכת יחסים כל שהיא בעבר או בהווה מרגישה לכם לא פתורה או מבלבלת. אם משהו כבד על לבכם כבר תקופה ארוכה ואין שום דבר שגורם לזה להשתחרר. מועקה עתיקה זו, יחסים אלו, או הדבר שנראה כבעיה שאינה חולפת יכולים לקבל תפנית רדיקלית. השחרור שמרגישים לאחר קונסטלציה משפחתית מזרים מחדש כוחות, אהבה, אנרגיות ואופטימיות אמיתית בחיי היומיום.

מוזמנים למפגש פרטני או קבוצתי בקונסטלציה משפחתית.