"אגתה בתי היקרה פורצת בבכי זועם כשהיא רואה כיצד מושיבים בכיסא התינוקות הישן שלה את האחיינית הקטנה…אני מתבוננת בעצמי, גופי קופא במקום ותחושה של חוסר אונים ממלאת אותו, אינני יודעת מה לעשות והצעקות של בתי גורמות לגופי להתאבן. אני רואה שהתגובה האוטומטית שלי היא לצעוק "אגתה מספיק, די כבר". אך במקום לתת לתגובה הזאת לצאת משהו אחר מתרחש. אני מקבלת את חוסר האונים והקפיאות…זה נמס, אני יכולה לזוז. אני מחבקת את אגתה וזזה מאזור הארוע.

כשהיא קרובה ללבי שואלת: אגתה, את כועסת מאד ובוכה כל כך. איפה כואב לך? אגתה מצביעה על הלב. אני שואלת: זה כואב? זה שורף? היא מהנהנת בבכי כן כן…יושבים על הכיסא שלך, נכון. זה הכיסא שקנינו לך ועכשיו האחיינית הקטנה שלך יושבת בו. נכון?
שמות יד יחד על המקום הכואב בגוף. נושמות יחד ופתאום רואות שבלול ענק על השיח ליד. אגתה רגועה, ומתעניינת בשבלול עם כל תשומת ליבה. אגתה נכנסת לבית ומשחקת עם האחיינית שיושבת על הכסא שלה. אמא של אגתה שותה כוס מים קרים. עד לפעם הבאה…."

אז מהם העקרונות החשובים שפעלו בארוע הזה-

קודם כל להיות אחר כך לעשות.

לחוש את הגוף שלנו – להתאמן לחוש את הידיים והרגליים שלנו. זה עוזר לנו להיות פחות מזוהים עם המצב הרגשי. זה עוזר לנו להיות מלאים בעכשיו עם הילד שלנו. אם אנחנו נוכחים גם הילד שלנו לומד זאת מאיתנו. המוח של הילד שלנו יפעיל את אותם חלקים שאנו מפעילים במוחנו. כפי שגילתה הניורו-פסיכולוגיה ישנו קשר הדוק בין מבנה המוח לתפקודים פסיכולוגיים: "neurons that fire together, wire together" אם התגובה שלי היא לצעוק ולהעניש כאשר הילד שלי לא מווסת, ואני עושה זאת שוב ושוב ושוב, אני מחזקת את הקשר בין סט של ניורונים מסויים. כך אני משפיעה שוב ושוב על המוח של הילד שלי והוא בעצם אינו לומד דבר מה חדש. מוחו קושר את אותם סטים של ניורונים וגם הוא יפעל כמוני בחייו. אם אני מפעילה את המוח הקדמי שלי, היכולת למודעות עצמית. כך גם ייעשה במוחו של הילד שלי. וגם הוא מפעיל סט של נוירונים חדשים. זו אחריות גדולה מאד שלנו ההורים. וגם מרגשת. מכיוון שהמוח גמיש וניתן לשינוי.

אהבת אמת – לקבל את המצב כפי שהוא. לחוש באמת שאני עכשיו מפחד, אני במתח, אני חסרת אונים. האמת שאני לא יודעת מה לעשות אם הילד שלי הרביץ, או קילל, או גנב. האמת שזה ממש מעייף לצעוק, לאיים, להעניש. זה גורם לתחושת אי נעימות לילדים ולנו. זה מקלקל את התקשורת ביננו. יש בכי, יש אשמה, יש כאב בלב. האמת שכל הורה רוצה לחנך את ילדיו עם אהבה וכבוד, עם תחושה טובה בסופו של יום.

ענווה – אנחנו בני אדם, אנחנו אנושיים, אנחנו פגיעים, אנחנו גם הורים ואנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות. התחלה של שינוי היא בענווה לומר לעצמי, ניסיתי זה לא עובד, אני רוצה כהורה ללמוד איך לחנך אחרת. האירועים של החיים מאפשרים לנו לבגר חלקים שלא התפתחו מילדותנו. הילדים שלנו מאפשרים לנו לעשות זאת – להיות אנושיים.

גמישות בתגובה – אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות עם הסיטואציה, להיות עם המצב. התגובה שלי אז פוגשת את הילד הספציפי שלי, ברגע הספציפי הזה. וזו הכוונה. לכל ילד מתאימה תגובה אחרת ברגע אחר. יש לקחת בחשבון את הטמפרמנט של הילד, את אופי ההורות שלך, ואת הסיטואציה שלפניך. אנו רוצים הורות מכוונת ורפלקטיבית שתתמוך בילדים שלנו,כאשר אינם עושים בחירה נבונה בחיי היומיום או כאשר קשה להם לווסת את עצמם.

הורות שמושתתת על חוקים אוניברסאליים של כבוד ואהבה – ישנה תגובה אוטומטית וישנה תגובה עם מחשבה תחילה. פעמים רבות התגובות שלנו מגוחכות ויוצאות מפרופורציה – "את דחפת את אח שלך לבריכה, לא תשחי יותר כל הקיץ", "לא הכנת שיעורי בית, אין טלוויזיה חודש ימים". מה הילד שלי צריך  ברגע זה? מה אני רוצה באמת ללמד אותו שהוא לא הבין? לחנך זה ללמד. ואם הילד שלי לא פנוי ללמידה, החינוך לא יעבוד. בכדי שהילד יהיה פנוי ללמידה עליו להיות רגוע ומווסת רגשית.
בהצלחה!