קול בכי עמוק עלה מחדרה של בתי. כשנכנסתי ראיתי את בתי עומדת ובוכה בכי תמרורים ולידה חבר למשחק מבוהל וחסר אונים. מבלי לדעת מה קרה התיישבתי ביניהם, על רגל אחת הושבתי את בתי ועל הרגל השניה את החבר שהחל ממרר בבכי עמוק ברגע שהנחתי את ידי על כתפו.

מחבקת את שניהם ונושמת עמוקות כדי להכיל את מה שקרה מבלי לדעת עדיין את שקרה, נתתי להם זמן להרגע. הילד החל למלמל "אני לא אשם, זה לא אשמתי" כשהוא מצביע על המטקה שזורקת כדור בלחיצת כפתור. ניסיתי להבין אם הכדור פגע בבתי. היא הנהנה שאכן כך והצביעה היכן פגע בה הכדור.

הבנתי שזהו רגע שבו אני יכולה לנצל את הסיטואציה כדי ששניהם ילמדו דבר מה חדש. הילד הבין שאם מכוונים את המטקה לראש של מישהו שם הכדור יפגע. כשהוא נרגע שאלתי אותו אם הוא כועס או נפגע מדבר מה. הילד הביט בי, אמנם לא ענה, אך ניכר שהבין את השאלה. הוא  והילדה שלי, שנרגעה בינתיים ונשארה בחייקי, הבינה מיד שאפשר ומותר להבין את הילד שפגע בה, מבלי שתנסה להאשים אותו בחזרה. לא היה טעם לדרוש מהילד הפוגע שיבקש סליחה מכיוון ששניה לאחר מכן הם מצאו את הדרך לדבר ובתי הסבירה לילד להיכן כדאי לכוון את המטקה.

אז מה אתם עושים כאשר ילד פוגע בילד שלכם? עם מי אתם מיד מזדהים? האם אתם חשים הבדל בהתמודדות עם הילד שלכם שנפגע כתוצאה מנפילה או שנפגע כתוצאה מילד אחר?

לילדים יש יכולת ריפוי עצמית. עלינו כהורים או מטפלים פשוט להיות איתם כאשר הם מתמודדים עם פגיעה, אם פיזית או רגשית. להניח יד, להיות נוכחים, לנשום ולעיתים לומר בקול שקט שאנחנו פה, פשוט פה. לתת לבכי, לעלבון, לכאב לבכות את עצמו החוצה.

להשהות את הריצה לפלסטרים, לכוס המים, לשוקולד או לכל דבר שרציתם לעשות כדי להפסיק את הבכי, ולתת לרעידות של הגוף של הילד שלכם עם הבכי להשתחרר. אחר כך, לאפשר לילד שלכם לומר בעצמו למה הוא זקוק כדי לצאת מתפקיד הקורבן חסר האונים.

כאשר ילדכם הותקף ע"י ילד אחר חשבו כיצד יגדל ילדכם אם תאמרו לו שהילד השני רע, שיש ילדים רעים או אנשים רעים. הוא יגדל עם תחושה שאין מה לעשות לגבי זה, תחושת קורבנות תמידית. אם נעביר לילדים שלנו את המסר שילדים פוגעים מכיוון שהם בעצמם חשים פגועים, זה יעורר את תחושת החמלה שלהם. וכמו כן את התקווה שיש מישהו שיכול לעזור לילד הפוגע כדי שלא יפגע שוב.

כאשר אני אומרת לבתי "לילד הזה היה יום לא טוב. אולי קרה לו משהו בגן או בבית, והוא נפגע מזה, אולי אף אחד לא שם לב שהוא עצוב או כועס ואף אחד לא הקשיב לו ועזר לו, זאת הסיבה שהוא מתנהג עכשיו כך". הבת שלי יכולה אז להתחבר לתחושת החמלה על הפוגע במקום לתחושת קורבנות או נקמה.

אז מה כדאי לעשות?

כשזה קורה בין אחים בביתכם, חשוב לבדוק מה האח הפוגע אינו מקבל, מה מהצרכים שלו אינו נשמע ואינו מסופק ולכן הוא ממשיך לפגוע באחיו. חשוב לשמור על האחים שנפגעים ממנו ולהיות צעד אחד קדימה לפני שהפגיעה מתרחשת. ובמקביל ניתן ללמד את האחים הנפגעים כיצד להגן על עצמם, כמובן לא במקום הגנה של מבוגר.

למדו את הילד הנפגע לפעול. אם מישהו חטף לו צעצוע, בדקו אם הוא יכול ללכת לבקש את הצעצוע חזרה. ייתכן וזה יקרה בשלבים. בהתחלה הילד הנפגע יבכה, יפחד ללכת לבד וירצה אתכם לידו. הוא אולי לא יודע כיצד לבקש את הצעצוע חזרה או לומר שמשהו פגע בו. זו הזדמנות נהדרת ללמד אותו בשלבים להגן על עצמו מבלי לתקוף או להחזיר לילד התוקף. פשוט להחזיר לו את הביטחון במקום להשאיר אותו במקום חלש שתמיד זקוק לעזרה חיצונית.

אפשר לבקש שהילד הפוגע יבקש סליחה מהילד הנפגע. למעשה זה הדבר שאנחנו תמיד רוצים לעשות. אך פעמים רבות הילד הפוגע עדיין מרגיש כועס, פגוע, חרד ולכן אין טעם כלל להכריח אותו להתנצל, גם כדי לא לגרום לו לשקר וגם כי הילד הנפגע מרגיש שזה לא אמיתי.

על תוקף וקורבן

וכמה מילים לסיום על תוקף וקורבן עפ"י הקונסטלציה המשפחתית של ברט הלינגר. הילד התוקף "דוחף" בהתנהגותו את התוקפנות, הכעס, השנאה והאשמה אל הילד הקורבן. כשזה קורה. הילד התוקף אינו מרגיש עוד אשמה, אלא מעביר את ההאשמה אל הילד הנתקף. מה שנקרא "הוא התחיל", "זה אשמתו", "זה לא אשמתי", "לא עשיתי כלום". עלינו המבוגרים מוטלת האחריות ללמד את הילד התוקף לקחת חזרה את האשמה (כלומר לחוש את הכאב, הכעס או הפגיעות שאינו יכול לחוש בעצמו), במקום ב"אתה אשם", "ראיתי אותך מתחיל", לבדוק איתו מה קורה איתו שהיה לו צורך לפגוע בילד אחר. עם הילד הנתקף יש לתמוך כדי שלא ייקח על עצמו את האשמה עם משפטים כגון:  "למה נתת לו להרביץ לך?", "מדוע לא התגוננת?", "למה לא קראת לי?", "למה לא החזרת לו".

בואו ניתן לילדים שלנו להאמין בטוב האבסולוטי של בני אדם, במקום לחיות עם תחושת נרדפות ואמונות של "העולם הזה הוא מקום מסוכן ויש אנשים רעים". בואו נאפשר להם לחיות עם תקווה ועם חמלה.