כשהאחים רבים את מי אתם מענישים?

האחים רבים ואתם מוצאים את עצמכם בעד הילד שהותקף, הקורבן. האחות הגדולה מרביצה או תוקפת במילים את האחות הצעירה ואתם מיד קמים לכעוס עליה ולהאשים אותה. הילד נכנס להתקפת טנטרום בגינה ואתם, הקורבנות של המצב מרחמים על עצמכם, מתים מבושה ותוקפים את הילד ומענישים אותו.

אתם בחברה טובה, כך אנו מצליחים להגן על החברה שלנו ולחנך את ילדנו להיות טובים. כן, ככה זה, התוקפים יקבלו הכי פחות אהבה. למרות שכדי להתרכך הם צריכים בדיוק את ההפך, להרגיש אהובים. ככל שהתוקפים מרגישים דחויים יותר כך הם מקבלים יותר כוח לתקוף בפעם הבאה.

כשהתחלתי ללמוד וללמד קונסטלציה משפחתית נחשפתי לעומק אחר של מבט על תוקפים וקורבנות. הייתי צריכה לעבור תהליך בעצמי כדי שיהיה לי את האומץ לחוות לא רק את תחושות הקורבנות שהועברה אלי דרך הדור השני לשואה, אלא גם את התוקף שבי. השינוי האמיתי מגיע כאשר אנו נותנים הכרה עמוקה לתוקף שבנו. שבכל אדם.

כאשר ההורה יכול להיות מודע לתוקפנות שיוצאת בו מול הילד התוקפן כך הוא יכול לתת לו הרגשה שאתה, הילד שכרגע הביע תוקפנות, אתה הילד שלנו, אתה שייך לנו, אתה בן אדם בדיוק כמונו. אם לא נעשה זאת הילדים האלו מתחילים לקחת את התפקיד בבית של הילדים הרעים, הקשים, הלא מבינים, המפלצות, השעיר לעזאזל, הכבשה השחורה.

כאשר הילד התוקף מרגיש שייך למשפחה גם עם הזעם והתוקפנות שלו, כשאנו מכניסים אותו לחיקנו במקום להוציא אותו מאיתנו, כך הוא יכול ביתר שאת להתאבל על מה שכל כך קשה לו, שנולד לו אח קטן, שההורים כעת עסוקים עם ילד אחר במשפחה בגלל איזו קושי שלו, שהוא לא תמיד מצליח להגיע למקום הראשון או לנצח את חבריו…ילדים צריכים להתאבל גם כן. זו תחילת הדרך אל עבר קבלת התוצאות של מעשיהם התוקפנים. כאשר מישהו ראה את הכאב שקבור שם מתחת, ואיפשר לי להרגיש אותו גם כן.

הנטייה שלנו כמו בכל סרטי הוליווד זה לפצל בין טוב ורע. ולהמשיך לפצל ולומר הטוב משלנו והרע שייך למישהו אחר. אם אתה ילד טוב תשאר שייך, ילדים רעים לא אצלנו. אך אותו ילד מרגיש בדיוק אותו דבר. אני צודק כי אני סובל ואתם לא ולכן אני לא שייך אליכם יותר.
מכירים את הילדים שאומרים לכם יום בהיר אחד “אני עוזב את הבית”, “אתם לא המשפחה שלי”, “אני רוצה אמא אחרת”?

כמו בארועים גדולים היסטוריים כמו מלחמות עולם, או השואה, נדמה לנו שאנשים יחידים אחראים על מה שקרה ואם היו יכולים להיות אנשים טובים הם היו עוצרים את ההתרחשות. אך כמו הילד שלנו, אנחנו חלק ממערכות גדולות ועוצמתיות.

מערכות שלמות בין מדינות הביאו להתרחשות הנוראית של אותה תקופה בעולם. וגם הילד הקטן שלנו זועם ותוקף לא רק עבור עצמו אלא מביע את התוקפנות שלו עבור המערכת המשפחתית כולה ועבור ארועים שקרו בה או אנשים שלא קיבלו הכרה. הרבה פעמים אני שואלת “עבור מי במערכת המשפחתית הילד הזה אלים”, “או את מי הוא רוצה להכות כשהוא מרביץ לאחיו הקטן?”, “מי עוד הותקף בזעם במשפחת המקור שלכם”?

הם באמת לא יכולים לעצור את עצמם הקטנים שלנו, זה גדול עליהם. וככל שניקח צד בין האחים הם לא יצליחו לגשר ביניהם. הם זקוקים למישהו שרואה אותם בעין שוות נפש, בעין אובייקטיבית, שאוהבת את התוקף ואת הקורבן. את מי אנחנו שולחים לטיפול? את הילד שמכה, את הילד האלים. על מי אנחנו חושבים בכאב? על הקורבן, על מי שסובל בגללו. כל עוד אנחנו מפלים ומפרידים, האחים לא יכולים להשלים.

פעמים רבות כשבתי וחברתה הטובה נכנסות לדינמיקה של תוקף וקורבן אני רואה כיצד אני מופעלת לטובת הקורבן. אם החברה היא הקורבן אני כועסת בתוכי על בתי ואם בתי היא הקורבן עולה בי זעם על החברה. אני יודעת שאם אתן להן להרגיש זאת הן תאבדנה חברות יקרת ערך. ולכן אני מנסה לשוחח על הדבר מבלי לקחת צד. ולבסוף לאפשר להן להביט בעיניים זו של השנייה כדי להתחבר שוב לאהבה שביניהן. או שאני נותנת להן להביט על דבר שלישי שמחבר ביניהן, כמו זיכרון נהדר שחוו יחד או תחביב שהן נהנות בו יחדיו.

כשאנו יוצרים מכנה משותף בין תוקף לקורבן אנו מאפשרים ליצר הנקמה שמתעורר בין הקורבן לתוקף לעבור טרנספורמציה.
כהורים, כדאי לכם קןדם כל לראות כיצד אתם מופעלים וממי? ואם אני לוקחת את הצד של הקורבן מה זה אומר עלי? שאין בי אנרגיה של תוקף? האם אתם יכולים להודות בלב שלם שאף פעם לא רציתם לעשות רע, לחשוב רע, להזיק לאדם אחר? אפילו במחשבה קטנה כזו, של, הלוואי והוא לא יזכה בתפקיד הזה שחשקה בו נפשכם.

בכולנו חיים זה לצד זה התוקף והקורבן וכהורים מתפקידנו החשוב כל כך להעביר הלאה את המסר שאם מישהו תוקף אותך, תחזיר לו קצת פחות כדי שהוא ירצה להחזיר לך קצת פחות ואש הנקמה תכבה.

קבלת התוקפנות והקורבנות בתוכנו עושה שלום פנימי וחיצוני. זה נכון לכל מערכות היחסים, זוגיות, חברות, בין עמים ומדינות. וזה מתחיל אצלי ואצלך בבית, בסלון. ככה פשוט. ככה חשוב. התוקפים צריכים יותר מכל – אהבה!!