היום יודעים החוקרים של פסיכולוגיית טרום לידה שהעובר, התינוק בן יומו והפעוט הצעיר מודעים לכל מה שקורה ברמות עמוקות.

עד היום המדע והרפואה התעסקו רק בגוף הפיזי האנושי, ויש עוד כל כך הרבה לדעת עליו. הרפואה למדה ולומדת כל מה שהיא יכולה על התעברות, היריון ולידה כדי לאפשר את התנאים הפיזיים הטובים ביותר לאמא ולילד הגדל בתוכה. אך מה שנשכח הוא המבט שמעבר לגוף הפיזי.

העובדה שלמדע קשה למדוד מודעות, אינה משכיחה מאיתנו את מה שיודעים רבים אחרים. קיימים מחקרים רוחניים ופסיכולוגים רבים על לידתו של אדם. וכפי שיש לנו מידע רב ממי שחווה כמעט מוות ושב לחיים, כך יש כיום עדויות של הורים וילדים הזוכרים את החיים לפני הגעתם לגוף הפיזי.

אחת הנקודות המעניינות עבורי היא שכבר ברחם אנחנו לוקחים עמדה על החיים. אנו מושפעים מהרגשות של הורינו לגבי ההיריון שלנו. יש בנו "ידיעת על" של ההסטוריה המשפחתית של הורינו, והדי.נ.אי המשפחתי מביא עמו אמונות ודפוסים. אדם יכול להאמין כבר ברחם שהוא כאן כדי להשאיר את אביו בבית מכיוון שהוא מרגיש ברחם את המתח בין ההורים בתקופת ההיריון ואת הגרושים שבאוויר.

ילדה אחרת יכולה לחוות את רגשותיה הדכאוניים של אמה וכבר ברחם מתחילה אמונה שהיא כאן כדי להשיב את האור והשמחה לאמא. ילד שמרגיש שהעולם אינו בטוח ולכן צריך לשלוט בכל דבר כבר מההתחלה, כי אמו עישנה בהיריון והרחם היתה עבורה מקום רעיל ביותר ועוד ועוד…

כל ילד במשפחה נולד לתוך "חור" משפחתי שונה. האחד ל"חור" של קושי כלכלי, קשיים בזוגיות, מחלה, מוות בטרם עת של ילד קודם או הפלה, סביבה רעילה כמו אם שמעשנת או במתח מצטבר בחיים. ככל שההורים מכינים את עצמם רגשית לבואו של הילד כך אותו אדם חופשי להיוולד למטרת חייו הנעלה ביותר שאינה זקוקה לשרת את הוריו.

אם הסביבה שברחם, בלידה ובחודשים שאחרי מורגשת כסביבה בטוחה, התאים של גופנו יפנו עצמם לאנרגיה של צמיחה ושגשוג. אך אם התחושה היא של סכנה, מתח, חרדה, ניתוק לאורך זמן מהאם לאחר הלידה, התאים של גופנו יאותתו שעלינו לשרוד, להתגונן וכל המשאבים שלנו יופנו לכך.

לכן אנו מבינים שזה לא מספיק לדבר אל הילד שבבטן או לגעת בו מכיוון שביכולתו להתמזג עם חלקים עמוקים מאד של התת מודע של אמו. כך שגם אם האם מרגישה אהבה אל הילד, אך שונאת את עצמה או חסרת ערך וביטחון, מרגישה אבודה בחייה שלה, גם את זה הילד יקח כשלו, כעצמי. אין באפשרותנו, כשאנו תינוקות בהתמזגות כה מלאה עם גופה של אמנו להבדיל  בין מה שלי למה שלה.

לידה והתקשרות בטוחה אחרי לידה הם הם המסע הרוחני שלנו בגוף האדם. והם המסע הארכיטיפי של נפרדות והתמזגות מהמקור ממנו הגענו אל הגוף. ככל שהמסע הזה נתמך, הוא מאפשר לנו להרגיש תחושה עמוקה של ביטחון, שאנחנו יכולים למצוא את דרכנו הביתה. זה מאפשר לנו לנוע קדימה בחיים דרך אתגרים ולהשתנות.

המסע שלנו בתחילת החיים יכול להרגיש מאד בודד ומאד אהוב ומתמסר וישפיע על האופן שבו נראה את החיים במבט אופטימי או לא. הוא ישפיע על תחושת הערך שלנו גם לגבי המין שאיתו נולדנו, וכל אלו יהוו בסיס לדימוי ולערך העצמי שלנו.

עם כל הכבוד למדע הרפואה ולמה שהגענו עד הלום בהצלת אדם, בפריון, שמירה על היריון ולידות בטוחות יותר, התרחקנו כל כך מראיית האדם האינטגרלי ומראיית העובר והתינוק בן יומו כמי שיש בו גם נקודת מבט טרנסצנדנטלית, רוחנית. הריחוק הזה גורם לנו לראות את התינוק רק כאובייקט ולהתייחס אליו כמי שאין לו עצמי מרגיש, חש, אינטואיטיבי ורוחני.

וזו הקריאה האישית שלי לכם ההורים שרוצים בילד, מצפים לילד או כבר מגדלים ילד לעבור תהליך שבו אתם פוגשים את עצמכם במימדים אינטגרלים ומשם יכולים לפגוש את הילדים גם בתהליכים החשובים של התפתחות האגו וגם במרחבי ההוויה.

כתבתי מדריך מיוחד למי שמצפה לילד ורוצה כבר להתחיל לשאול שאלות, להכיר את עצמו ואת הילד שבבטן, ליצור קשר עם חלקים שונים של התקופה החשובה של ההיריון.
כתבו לי מייל ואשלח לכם.