כשההורים מתפרקים

הבת שלי אוטוטו בת שש. חלק מהדברים שחוויתי לאורך שנות ילדותה היו התקפות הזעם שלה. הן היו מופיעות ואפילו עד לאחרונה סביב דבר מה מאד קטן, שאינו קשור לדבר. אי הסכמה לדבר מה שרצתה לקנות אפילו זה מסטיק, או סירוב לקחת אותה עכשיו לבית של סבתא. ההתקפות היו מתחילות עם קולות זעם ועם השנים עם מילות זעם שאליהן מצטרפת יללה כזו כמו סירנה עם בכי ומנטרה שחוזרת על עצמה. אני רוצה…אני רוצה…אני רוצה…

בשנים הראשונות כשזה רק התחיל ככה סביב שנתיים, קצות מערכת העצבים שלי התרוממו כאנטנות מחודדות והיה לי ממש קשה להישאר לאורך זמן לידה. רציתי לברוח, רציתי לצעוק, רציתי להפסיק את זה מיד. במקביל כשאני חוקרת, לומדת את הוויסות הרגשי אצלי ואצל אחרים, למדתי באמצעות תרגול של מדיטציית מיינדפולנס לווסת את גופי שלי כדי להיות שם עבורה.

כיום כשהבת שלי פעם בכמה זמן מפרקת את המתח שהיא צברה בהתקפת צעקות או בכי אני מופתעת לעיתים עד כמה אני יכולה פשוט לשבת לידה ולהיות. להיות לידה מבלי לרצות לשנות שום דבר, מאפשר לה להביע את התסכול בזמן קצר יותר ולמצוא בי את העוגן שלו היא זקוקה. העוגן הזה בונה לה בתוכה את העוגן הפנימי שלה. ההתקפות זעם שלה פוחתות ומתקצרות ומאידך אני רואה כיצד נבנתה בה גם יכולת אנושית לתמוך בחברה בגן שבוכה או כועסת. ואיך היא מצליחה לווסת את עצמה כשחברה פוגעת בה.

כשהילדים מתפרקים

כולנו מכירים את הרגעים המפתיעים שבהם הילדים שלנו מתפרקים. זה יכול להיות בקופה שבסופר, או בנסיעה חזרה מטיול מקסים של שבת, בבית של סבא וסבתא או בחוג כדורגל. בקיצור בדרך כלל זה קורה כשאנחנו לא מוכנים, כשאין לנו זמן להיות איתם ולהקשיב וכשתכננו לסיים את היום בחיוך גדול.

ההתעניינות שלי בחקר המוח, ביחסים בין הורים וילדים, בחשיבות הקשר הבין אישי, בפסיכולוגיה ההתפתחותית של הילד הביאה אותי להבין כל כך הרבה על חשיבות האמפתיה, הדוגמא האישית, הקשר הבין אישי עם הילדים שלנו וכוחות הריפוי שיש להם.

אחד הדברים החשובים לדעת זה שבכי חשוב. בכי מרפא. למרות הנטייה שלנו הטבעית לומר מיד "מה אתה בוכה כמו תינוק", "די תנגבי את הדמעות אני לא יכולה לראות אותך בוכה"…. בכי משחרר את הילדים שלנו אחרי שחוו ארוע מפחיד או מתסכל. לבכי יש תפקיד, אז חשוב לתת לו לבכות, במקום ללחוץ על הילדים "תפסיק כבר לבכות, בו תדבר איתי כמו גבר".

המטרה של הבכי

לקרב אותנו למי שאמור לתת לנו אהבה וביטחון. שהרי אם נראה ברחוב ילד קטן בוכה מיד נרצה לעצור ולעזור לו. לכן חשוב לילדים שלנו שברגעי הבכי נהיה שם ולא נשלח אותם לחדר או נעזוב אותם לבדם. גם אם המתבגרים שלנו מבקשים זאת, אפשר בהחלט למצוא מקום רחוק מספיק בשביל להיות שם בשבילם מבלי לנטוש את המערכה.

כל מה שהילדים שלנו צריכים זה את ההקשבה שלנו. הם יודעים שאנחנו שם, הם מריחים את זה גם אם נראה שהם בתוך ים של דמעות וזעקות. המוח האזור החברתי במוח מאותתת לילדים שהכל בסדר, אבא או אמא פה. כמו כל היונקים אנחנו יצורים חברתיים שמחפשים את הקרבה זה של זו כדי לשרוד, כדי לווסת את עצמנו, כדי להרגיש אהובים ובטוחים.

קודם להרגיש ואז לדבר 

כאשר הילדים מרגישים בטוחים כי אנחנו שם לידם, חלקים נוספים של מוחם יכולים להתחיל לפעול. הרבה פעמים אנחנו עושים את הטעות של לדבר לילדים שלנו ברגע המשבר כשהמוח שלהם לא קולט דבר. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה קודם כל להתחבר לרגש, ללב, לכאב, לבכי, לצער, לזעם, רק לשבת ולהרגיש אותם באמת. כאשר הם ירגעו יהיה אפשר לדבר איתם בהיגיון.

אני מחכה לפעמים גם כמה שעות או אפילו עד הבוקר למחרת כדי לשאול את בתי איך היינו יכולות לפתור את הארוע אחרת. כשלילד קשה כל מה שהוא צריך זה משהו שיקשיב לו עם חום, אמפתיה וחיבור עמוק. אפשר אפילו לומר במילים פשוטות "אני רואה אותך, אני שומעת אותך"…"אני רואה שאתה מאד מאד כועס"…. "אני יודעת שאת יכולה לחצות את הקושי הזה".

העובדות המרתקות האחרונות שמגלים במדעי המוח, מאפשרים לנו להבין שהמוחות שלנו מאד מושפעים זה מזה. אפשר לבדוק את זה בפשטות. תכנסו לחדר עם אנשים מאושרים ולחדר עם אנשים עצבניים ותרגישו מיד את ההבדל בתוככם, ואת ההשפעה המיידית של קבוצת האנשים עליכם.

המחקרים האחרונים גם מגלים לנו שאם משאירים תינוק לבכות בעצמו עד שהוא נרגע, הוא לא נרגע אלא רמת המתח שבו עולה. הבכי של הילדים שלנו מעורר בנו רגשות קשים לעיתים. אנחנו נכנסים לחרדה בעצמנו, אנחנו כועסים, או מדוכאים מזה וזה יכול להוציא מאיתנו גם תגובות אלימות.

התגובות שלנו הם כבר תוצאה של הצרכים הלא מווסתים שלנו מהעבר. ולכן לפעמים, גם אם מגיעים רק להדרכת הורים יש צורך לעצור רגע ולעבור טיפול רגשי עמוק יותר, שבו אנחנו מתבוננים על העבר שלנו ומעבדים את הרגשות של ילדותנו. תהיה לזה השפעה חיובית כל כך על ההורות שלנו. ואני ממליצה להורים להתחיל כבר כשאתם בהיריון.

אנחנו חיים בעידן שבו חשוב לתת מקום לרגש של הילד כי זה משפיע על יכולת הלמידה שלו ועלת המצב החברתי שלו, על הוויסות העצמי ובעיקר על האדם הבוגר וההורה שהוא יהפוך להיות ברבות הימים.

בעוד אני כותבת לכם, התאוששנו מארוע נוסף עם בתי היקרה. ואני לומדת מארוע לארוע לומר תודה להתקפות הזעם והבכי שלה, כי אני יודעת שכשאני שם, כמו מגדלור בסערה, היא משחררת את המתחים של היום, והייתי נוכחת להם – ביקור חושש אצל חבר גן חדש, ריב עם חברה, יום שלם בגן שאינני יודעת מה קרה בו, ועוד….

אחרי הסערה שלה, שהתחילה באוטו, בדרך הביתה (כמובן), העיניים שלה מתבהרות וצלולות יותר והיא מתמלאת שוב בשמחה ואנרגיה מוכנה כבר לצייר או לשחק איתי. הסערה אצל הילדים שלנו חולפת יותר מהר מאשר לנו. הם כבר מחייכם ואנחנו ההורים עוד מגרדים מעצמנו את שאריות הסבל והשוק מההתקפה שלהם. ומנסים לווסת את הילד הפנימי שבתוכנו כדי לשוב להווה.

כמה שעות אחר כך אפשר כבר לצחוק את זה, לחבק את זה ולהמשיך הלאה. וכמובן להעביר את המסר החשוב לילד שאפשר לצאת ממשברים, שגם אנחנו לפעמים טועים, שהרגשות של כולנו חשובים ובעיקר שאנחנו בסך הכל בני אדם. פגיעים וחזקים כאחד.

ליצירת קשר – מירב שרייבר 054-5908590