הילדה בת שנתיים והיא עושה מה שבא לה. היא לא מעוניינת להתלבש, רוצה לשחק וצריך להפעיל כוח כדי להלביש אותה. היא לא מוכנה להתקלח, היא רוצה להמשיך לשחק ומאוד קשה להכניס אותה למקלחת. בבוקר זה חוזר חלילה. קשה לצחצח שיניים, היא רוצה לאכול איפה שהיא רוצה. לא מוכנה לעשות פיפי בסיר מתי שאומרים לה ואז עושה בתחתונים. אנחנו צריכים להפעיל עליה כוח וזה נגמר ברע. ובגן, בגן היא נופת צופים….

בגיל שנתיים מתחיל חג העצמאות הראשון של הילדים שלנו. הם מגלים שהם יכולים לשלוט בעולם דרך השליטה בצרכים שלהם, הם יודעים לעשות דברים בעצמם והגוף שלהם הוא כבר לא רק הצמידות הזו והתלות הזו באבא ואמא. איזה כייף להחליט על עצמנו. איזה חופש פעולה. בשביל זה אנחנו גדלים כדי לשלוט בעצמנו ועל עצמנו, כדי "להחליט עלי". כדי להיות אינדיבידואלים השונים מהורינו ברצונות שלנו. זו הגדילה, זו ההתפתחות. אז אבא ואמא אל תשימו לזה רגליים.

תנו לנו להרגיש שאנחנו יכולים להחליט על עצמנו, גם אם זה להתלבש לפני האוכל או אחרי, לגרוב את הגרביים הורודים או עם הפרפרים. תנו לנו להרגיש את השליטה הזו על הצרכים שלנו. הנה אני עושה פיפי, והנה אני מתאפקת. תנו לי לבדוק את הגוף שלי בעצמי. כי כל פעם שאתם פוקדים עלי ללכת לסיר ואני שומעת את הלחץ בקול שלכם כי אין לכם כוח להחליף לי שוב מכנס, בא לי לעשות לכם דווקא.

רוצים שנשתף פעולה. אל תכנסו לי לתחתונים, גם אתם לא אוהבים שעושים לכם את זה. "עשית קקי, לא עשית קקי", "מתי פעם אחרונה היא עשתה פיפי?", "נו, כבר שלוש שעות לא היית בשרותים, לכי לשבת על הסיר". נראה לכם נחמד הסיפור הזה? תנו לנו כבוד וחכו בסבלנות עוד כמה ימים עד שהגוף שלנו יסתנכרן עם שאר האמצעים של סיר או שרותים.

שתפו איתנו פעולה במקום להיות כל היום הגדולים, הגבוהים עם הראש בעננים, אלו שמדברים במילות ציווי של "לכי לישון", "תתלבשי", "בואי לגן"…מה אני כלב? רדו לגובה שלי, תביטי לי בעיניים, תתעניינו במה שאני מתעניינת. תראו שמפה, כל כך קרוב לאדמה הכל נראה כל כך קסום, והצבעים חזקים והריחות עוצמתיים, הכל שונה כל כך. אנחנו לא רואים את מה שאתם רואים משם ואתם בטח יודעים שגם המוח שלנו לא בדיוק כל כך מפותח. רדו אלינו לרגש, לחוויה, להוויה.

כי כל פעם שאתם מדברים אלינו בשפה השכלית, הפוקדנית שלכם זה רק גורם לנו להתרחק יותר, להיבהל ולפחד, ולרצות יותר את המוצץ וגם לעשות שוב בתחתונים ולבכות או לצרוח מרוב עצבים, למרות שלכם זה נראה בלי סיבה. כי את הסיבה שלנו אתם לא יכולים לראות ממטר שמונים וארבע. אנחנו פה, הלו, אתם שומעים, כאן, במוח הזוחלי והרגשי והימני, והחוויתי. כאן אין תוכניות, ואין שעות, ואין מטרות, ואין אתמול ואין מחר. יש עכשיו. ועכשיו אני כאן ואני רוצה חיבוק ממך אמא וגם ממך אבא. כאן יש אהבה. זוכרים את זה. ככה עשיתם אותי.

ואני שונה מכם. יש לי את הטמפרמנט שלי, ואת האישיות שלי שמתגבשת לאיתה, והיא שלי, רק שלי. לא קר לי כי לך קר אמא. ולא משעמם לי כי לך משעמם אבא, ואני לא רוצה להתקלח כי צריכים להיות נקיים. אני רוצה להתקלח כי משחקים עכשיו במים. אני לא רוצה לצחצח שיניים כי אתם מפחדים שיהיו לי חורים. אני רוצה לצחצח שיניים, כי המברשת מספרת לי סיפור מעניין והמשחה היא בריח של תות. אז תגישו לי את החיים כמו שאני רואה אותם. ולא כמו שאתם רואים. כדאי לכם. מי יודע אולי גם אתם תתחילו להנות מהחיים שלכם שהפכו לרשימת עשייה אחת ארוכה.

יש לי עוד הרבה דברים לומר לכם, הורים יקרים, אבל כבר מאוחר, וצריך לישון, כך אתם אומרים. אבל מה זה לישון אתם לא מסבירים. בשבילי לישון זה עולם מסתורי, עם חושך מפחיד ופרידה מכם, וגם מכל המשחקים. ואני לא יודעת גם מה זה עייפה. כשהעיניים שלי נעצמות אני כנראה ישנה. וכשהן יפקחו מעצמן אתעורר ואז שוב תכניסו אותי לרשימת הצריכים שלכם. צריך לצחצח שיניים, להסתרק, ללכת לגן. הלו! אני כאן! אתם רואים אותי?

הגוף שלי עצר להסתכל על נמלה שטיפסה לי על צלחת הדייסה. והצעקות שלכם מפחידות אותי ועכשיו אני בוכה. אני בכלל לא מבינה למה אתם מושכים לי את הצלחת מהיד ומניחים אותה על השולחן. ומושכים אותי בזרוע ללבוש מעיל ומכניסים אותי בכוח אל תוך המגפיים, כי אתם ממהרים. והגוף שלי נמחץ תחת המילים והידיים הקשות שאותי עכשיו תופסות. ואני צורחת או בוכה, ומבוהלת נורא. אמא אני רוצה חיבוק, אבא גם ממך. ואתם קושרים אותי בחגורה ונוסעים עם פנים כועסות, ואני נותרת לי בגן מבוהלת וגם ילדה רעה.

אז אל תתפלאו אם אחר הצהריים כשתחזרו, אני אמשוך מכם את היד וארצה לעשות מה שאני רוצה, כי עוד יום שכזה ועוד אחד, ואני לומדת שאני פה בעולם לבד. עצרו, הורי היקרים. וזכרו שאותי אתם מגדלים. ובשביל לגדול ולצמוח כמו כל עץ בטבע, צריך הרבה אהבה וסבלנות בשפע. למדו לשחק איתי את החיים, ולהיות פחות רציניים. ואז אעשה כל מה שגם צריך, אולי לא תמיד בזמן אבל בסך הכל אני רוצה בדיוק את מה שאתם רוצים. לחיות יחד בשלווה, בשיתוף פעולה ועם הרבה כבוד אחד לשני.