מה היתה התגובה הראשונה שלכם לכותרת של המייל? התנגדות? הסכמה? כעס? כשהילדים שלנו נמצאים בגוף הכאב שלהם אנו נשאבים לשם יחד איתם. אחד הדברים שקשים לנו כהורים זה להישאר אובייקטיבים, נוכחים, יציבים ובהירים כאשר הילדים שלנו נכנסים לדרמה רגשית. אך כשאנחנו נשאבים לשם באופן אוטומטי הילדים מסיקים את זה: "ככל שאהיה לא מאושר, כועס, עצבני, עצוב, בוכה, כך אקבל את מה שאני רוצה".

הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת את הרגשות של הילדים שלנו באופן אישי, כי הילדים שלנו נחווים כמו המשך של הגוף שלנו, חלק מאיתנו. האכזבה הגדולה שלנו היא שאנחנו לא באמת יכולים למנוע מהילדים שלנו את ההתנסויות המאתגרות שלהם בחיים. הילדים שלנו חווים אכזבות וכאבים רגשיים וכל מה שאנו יכולים לעשות זה להישאר לידם עם נוכחות שאוהבת ומקבלת את מה שקורה כפי שהוא.
כל ניסיון שלנו לשינוי מעביר את המסר שהרגש שהילדה שלי חווה עכשיו זה לא טוב. כאשר הילדים שלנו יראו אותנו מקבלים את הרגשות שלהם באופן מלא, הם יעשו זאת גם כן.

אז רגע לפני שאתם נלחצים בגלל העצב, האכזבה או הכעס של ילדכם, זכרו שאתם מעבירים לילד מסר שאין לכם אמון שיש לו את המשאבים הפנימיים, להתמודד עם החיים כשדברים לא הולכים כפי שהוא רוצה. הילדים שלנו מאמנים אותנו לאמן אותם. ואחת המתנות הגדולות שהם יכולים לתת לנו זה ללמוד לא לקחת התנהגויות של אחרים באופן אישי. איזה מזל שיש לנו מאמנים כאלו חמודים.